טוב, אז שנייה לפני שהסיפור החדש עולה, אני משתתפת באתגר שלה :)
אני מקווה שתאהבו את מה שיצא, אני אהבתי :)
הילדה ההיא מהספסל ההוא.
את המוות ואת
הכאב אי אפשר היה להעלים, אבל אם הייתי מכסה את אוזניי בעזרת ידיי, הייתי מצליחה
להעלים את זעקות העצב של האנשים מסביבי.
כל האנשים
הכירו אותה בתור הילדה הקטנה ההיא מהספסל ההוא. ילדה אבודה ללא אמא או אבא, אח או
אחות, סבתא או סבא שיטפלו בה.
כאשר הנאצים
היו מגיעים ומפזרים את אימתם בין כותלי הגטו, הילדה הקטנה ההיא מהספסל ההוא, הייתה
מתיישבת על הספסל, עוצמת את עיניה ומכסה את אוזניה.
באחת הפעמים,
ראה אותה חייל נאצי ונעמד מולה. הילדה הקטנה אינה חשה בסכנה אך כאשר פתחה את עיניה
על מנת לראות אם הכל עבר, היא ראתה אותו עומד מולה ומיד עצמה את עיניה בחוזקה רבה.
החייל תפס את
אחת מידיה והוריד אותה מאוזנה.
"מדוע
את עושה את זה?" שאל אותה הנאצי.
"אמא
לימדה אותי, כל פעם שאני מפחדת, לעצום עיניים ולכסות אוזניים ואז לדמיין שאני
נמצאת בים, עם המשפחה" ענתה הילדה בשקט ובמבוכה.
החייל התיישב
לידה וחייך אליה. "איפה אימך עכשיו?" שאל והביט בעיניה הכחולות.
הילדה לא
השיבה, רק הביטה אל השמיים.
"בואי
איתי, ילדה" אמר החייל בשקט.
שניהם החלו
להתקדם לאחת הפינות החשוכות של הרחוב כאשר יריות נשמעו לפתע.
הילדה ההיא
מהספסל ההוא עצמה את עיניה במהירות וכיסתה את אוזניה.
כאשר הכל
נגמר, הילדה ההיא מהספסל ההוא, הייתה עם שאר משפחתה, על חוף הים שכל כך אהבה.
XOXO
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שחר || עוד אחת שכותבת 3>