לא תמיד החשבתי את עצמי לעצמאית. חיה בבית הוריי, חיה מהכסף שלהם, אוכלת אוכל שהם קונים בעזרת כסף שהורווח על-ידם, מבקשת מהם כסף לבגדים, יציאות, שטויות (שפעם נראו כדברים החשובים ביותר בעולם) ופשוט נושאת בגאווה את תואר ה"הבת הבכורה והמפונקת".

היום, היום זה כבר אחרת. היום אני כבר אישה - מרוויחה כסף בעצמי, פותרת את הבעיות שלי בעצמי, מלווה להורים שלי כסך כשהם מבקשים, מפנקת אותם בהפתעות וימי-כיף... פשוט עצמאית יותר.

אבל עדיין, עם כול זה, מעולם לא חשבתי שאצטרך לעזוב, ועוד בגיל 19. מעולם לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה, עד שלא תהיה לי ברירה אלא ללכת.

מובן שאני מפחדת - מפחדת שיעבדו עליי, שישקרו לי, שינצלו אותי... מפחדת מהלא-נודע, מכל מה שלא סיפרו לי... מפחדת לעבור את אותם הדברים שעוברים אנשים בני 25+ אחרי שהם מקבלים תואר ויוצאים אל חיים חדשים וכל זה בגיל 19, מפחדת שאזדקק למשהו ולא אוכל לרכוש אותו, מפחדת שאף-אחד לא יתגעגע, לא יתקשר... מפחדת להיות לבד.

נכון, אני בחרתי בזה, אבל לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שלשמחתי וגם לצערי - משפחה לא בוחרים.

לאלו מכם שתוהים: לא, אני לא בהריון. לא, לא עישנתי משהו לא חוקי ואני גם לא שותה אלכוהול. לא, אין לי שום קשר לעבריינות. לא, לא סחטתי כל גרוש מההורים שלי (כבר חצי שנה אני משתדלת לחיות רק מתוך הכסף שאני מרוויחה). לא, לא השמצתי אותם באיזו שהיא דרך.

מה כן עשיתי? התאהבתי במישהו עם קצת פחות מזל ממני.

אני יודעת שזאת הדרך היחידה ואני שלמה איתה, אבל תחת כל הדברים, אני תמיד מתפללת שיקרה נס והכל יהיה טוב ואוכל להישאר.