http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297"People talk loud when they want to sound smart" - SquidwardheCopyright 2026 SymphoMi. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13840045<div align="right" dir="rtl">תחת.זו המילה הראשונה שעולה לי בראש כשמדברים על הקיץ. אני לא מתכוונת לכך במובן המיני של המילה, אלא במובן הנוראי שלה.מדינת ישראל נמצאת במיקום שרבים בעולם היו מחשיבים אידיאלי - לא, אני לא מתכוונת למזרח התיכון. זה המקום האחרון בו מישהו ירצה לבלות את ירח הדבש שלו, אלא מבחינת המיקום בכדור הארץ - מזג האוויר פה הוא מושלם לאוהבי הקיץ והשמש. 12 חודשים בשנה, מקסימום חודש וחצי-חודשיים של קרירות, ואם מתמזל מזלנו - אז גם מעט טיפות גשם.תמיד חם. ולח. ועוד קצת חם. אני, אישית, שונאת קיץ וחום (ילדת חורף שכמותי), אבל יודעת שבארצנו הקטנטונת זה בלתי נמנע וזה יבוא - מרץ, אפריל, זו רק ההתחלה - ואני מתכוננת לגרוע מכל.לצערי, כשמגיע הקיץ, אני מבינה שהגרוע מכל הוא לא הקיץ עצמו, וגם לא השמש, אלא מה שבא בעקבותם - תחת.תחת, תחת, תחת, תחת, תחת.תופעת ה"מכנסון-תחת", שתפסה תאוצה נוראית בשנים האחרונות, מעציבה אותי. זו תופעה מדהימה - בד, שאמור להוות מכנסיים ולחסות את האחריים, מעוצב בדרך כזו שהלחיים של מי שלובשת אותן תמיד יציצו אל העולם שבחוץ.עכשיו, מילא, בנות עם גוף עם רגליים ארוכות וגוף מחוטב - אתם יודעים, מהסוג שנברא במי</div>Sun, 07 Jul 2013 09:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13840045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13840045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13456087<div align="right" dir="rtl">באחת מישיבותהצוות במרפאה (היכן שאני עושה את השירות הלאומי שלי), דיברו המטפלים והרופאים (רובןנשים) על החופשות שהיו להם בעבר ובתקופה האחרונה.הם דיברועל הולנד, אוסטרליה, שוויץ, גרמניה, ארה"ב ועל הרבה מדינות אחרות. ואז עלהנושא שהסתבר כגורם שיחה משותף לכול החופשות האלה: הישראלים. *טאם-טאם-טאם!מוסיקת מתח!* יצור רועש,קולני, מבולגן, קטנוני, מתלונן על כל דבר, חסר נימוסים והליכות, אוויל, בור ועם הארץ,חסר מודעות ליופי השורר בעולם, אדיש, אנוכי, ועוד כול מיני תכונות לא סימפטיות אחרות. ישבתי שעתיים,שותקת, מקשיבה לברברת האינסופית על "הישראלי המצוי", ועל כמה הם לא מרוציםממנו. לבסוף,לאחר שהדיון הסתיים בקולות דעיכה רפים, צחקתי. מן גיחוך-צחוק שכזה יצא מבית החזה שליבמעלה הגרון, ועיניי כולם הופנו אליי. "אתםרציניים?" שאלתי, חיוך מתפלא על פניי. "אם אתם כל-כך לא אוהבים ישראלים,למה אתם פשוט לא קמים ועוזבים? אף אחד לא מכריח אתכם להישאר פה." שתיקה. "לפעמיםאנחנו צריכים קצת שקט." אמרה אחת העו"סיות לאחר מספר שניות. "שקט?מה, את גרה ליד אתר בנייה? רועש לך בחיים?" שאלתי, העוקצנות נשמעת היטב בקולי."אני אוהבת את</div>Sun, 09 Sep 2012 22:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13456087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13456087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13448141<div align="right" dir="rtl">היא הולכת ביער ירוק-עד, במרכזו של מקום שכוח-אל. היא הולכת ישר, מבלי להביט לאחור. מבטה קדימה, עיניה הודפות את סבך העצים. והיער מחניק, כל כך מחניק, כל הירוק הזה כבר גורם לה חלחלה. ולפתע . . . קולות. לא. לא קולות. צלילים עמומים. צליל עמום הבוקע מימינה. לחישות המבקשות ממנה להתקרב, והן רכות, אך בתוכן מסתתר שועל ערמומי. היא לא עוצרת מיד, אך מאטה את צעדיה. ואט-אט הצעדים האיטיים הופכים למהוססים. ולבסוף, היא נעצרת. היא לא מפנה את ראשה מיד, אך ממצמת במרץ, מטשטשת את האופק מטווח ראייתה. עיניה נעות הצידה באיטיות, ומושכות אחריהן את ראשה. חושך. הקולות העמומים מהדהדים במעמקי היער, נחבטים בענפים, מסתתר בינות העלווה. ולפתע, ברכיה מתחילות לרעוד. לא. לא אקשיב. הקולות מתגברים, קורים לה לבוא. ברכיה דוחקות בה. היא מנסה</div>Tue, 04 Sep 2012 09:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13448141http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13448141http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13435266<div align="right" dir="rtl">זה היה אחד מאותם פלרטוטי עיניים נפוצים. אני הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי, חיוך מבוייש שלי, חיוך קטן שלו, אבל הוא עדיין לא ניגש אליי. חשבתי שהוא לא רוצה להפריע לי לשמוע מוסיקה, אז הורדתי את האוזניות שלי. הוא עשה כמוני. הייתי בטוחה שכול רגע הוא עומד לגשת אליי. אבל לא. שום דבר. הוא פשוט המשיך להגניב אליי מבטים וחיוכים. מה לעזאזל לא בסדר איתך?, חשבתי לעצמי. ואז הגיע האוטובוס שלו. הוא קם, הפנה את ראשו כדי להעניק לי חיוך אחרון, ונעלם. הרגשתי מאוכזבת. הוא היה ממש חמוד, הוא נראה ממש נחמד, אבל בסוף הסתבר להיות פשוט עוד בחור מעפן אחד שלא מתקרב לבחורה בשביל להתחיל איתה (וחלקכם בטח חושבים "היי, איך את יודעת שהוא חייך דווקא אלייך?" טוב, כי הייתי האישה היחידה מתחת לגיל 30 בשורת הכיסאות בה ישבתי). אני בטחה שמצב כזה מוכר לכול בחורה. מצב בו היא רוצה שיתחילו איתה, ממש מוכנה לזה, והיא חושבת שזה עומד לקרות בכל רגע, אבל אז, בדיוק ברגע האמיתי, הבחור מקבל רגליים קרות ולא עושה כלום. לצערי, התופעה הזאת נפוצה מדי בכל עידן הפייסבוק ושליחת בקשות החברות. פעם, כשלא היו מחשבים, כשלא היו פלאפונים, כשאפילו יוניי</div>Sun, 26 Aug 2012 14:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13435266http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13435266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13427054<div align="right" dir="rtl">***אזהרה - הפוסט הוא פוסט ארוך מאוד. לעצלנים מביניכם שאוהבים לקרוא סטטוסים על החיים בפייסבוק, עדיף שתדלגו. לאלה שרוצים לשמוע דעה ולהבין, יהיה לי לכבוד אם תקראו*** לפני כמה חודשים, בסופ"ש, כשהגיעו חברים של ההורים שלי למנגל השבועי, הבת שלהם בת ה-11 סיפרה לי על תחרות בהתעמלות בה היא עומדת להשתתף וגם על ילדה מהכיתה שלה ש"אף אחד לא מדבר איתה". שאלתי אותה למה לא מדברים עם הילדה, והיא אמרה שהיא לא בטוחה למה, אבל פשוט צוחקים עליה הרבה, מתרחקים ממנה וגם אין לה כמעט חברות. שאלתי מה הילדה הזאת עשתה שגרם לכולם להתייחס אליה ככה, והיא אמרה לי שהילדה הזאת היא דווקא ילדה שקטה מאוד והיא חושבת שזו הסיבה שאף אחד לא מתחבר איתה. אז שאלתי אותה, "ומה איתך? את מדברת איתה או גם מתעלמת ממנה?", אז היא ענתה לי ש"ברור שאני מדברת איתה", שהיא לא מושפעת מהתנהגותם של הילדים האחרים ונוהגת לבלות לא מעט יחד עם הילדה ההיא, ואף חיברה אותה הם חברותיה. הכאיב לי לשמוע על ילדה בכיתה ו' שסובלת מחרם רק בגלל שהיא שקטה או מעט שונה. היא אוטוטו עולה לחטיבת הביניים, ובחטיבה, כמו בחטיבה, ילדים נהיים אכזריים יותר. כן, ק</div>Tue, 21 Aug 2012 13:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13427054http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13427054http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13305320<div align="right" dir="rtl"> "אמור לי מה אתה קורא, ואומר לך מי אתה." ~ פרנסואה מוריאק שבוע הספר כבר כאן, ולמרות שיש כאלה שהדבר המרתק ביותר בשבילם החודש הוא השקתו של הסמסונג גלקסי 3, אני יותר מתעניינת בכמות ההרפתקאות החבויות בין עולמות הדיו השחוק על גבי הדף הלבן, עולמות מרגשים, מצחיקים, מותחים ומעניינים. אני חייבת להתוודות ולומר שאני תולעת ספרים לא קטנה. אני מניחה שקיבלתי את התכונה הזאת מההורים שלי, אשר אם נחבר את מספר הספרים שקרא כל אחד מהם לחוד במשך כל חייו נקבל כמות ספרים שתספיק כדי למלא מגרש כדורגל אחד או שניים (ואני ממש לא מגזימה. אימא שלי יכולה לסיים לקרוא שלושה ספרים בני מינימום 500 עמודים תוך שבוע. ולא, אנחנו לא נשארים מורעבים בבית). מגיל קטן צפיתי בהם קוראים ספרים ומפני ששני הוריי הם אנשים מאוד משכילים, רציתי להיות כמוהם והחלטתי שהדרך הנכונה ביותר תהיה לקרוא ספרים. בגיל שלוש התחלתי במסע קריאה שנמשך עד אמצע היסודי. במסע הזה למדתי לקרוא בשלוש שפות שונות. מובן שבתור ילדה בת שלוש לא הצלחתי להבין מילה מספרי הילדים באנגלית בהם עיינתי. אבל לא ויתרתי; לכל ספר המצאתי סיפור משלו, לפי התמונות, ולפעמים היית</div>Fri, 08 Jun 2012 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13305320http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13305320http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13271276<div align="right" dir="rtl">"הדם החל לרתוח, ליבה החל לפעום במהירות. היא החלה להשתנק, מנסה למצוא אוויר, מנסה לסדר את המחשבות המתפרעות בראשה. היא רצתה לחבוט במישהו, להרוס, להרוג, רק להכאיב למשהו, למישהו, לגרום למישהו לשלם על הסבל שהיא מרגישה. לגרום למישהו להבין כמה כואב לה. אבל היא לא תעשה זאת, כי מי יבין אותה גם אם כן?" - טוב, אז נדבר אוליי אח"כ. תהני לך איתה. - סורי שלא יצא לנו הפעם, אולי ניפגש פעם אחרת. - זה בסדר, באמת, (הדם החל לבעבע בגופה) "פעם אחרת, מקסימום." - כן, פעם אחרת. ביי. - ביי-ביי. היא ניתקה את השיחה והחלה לבכות אל תוך הכרית בכי חרישי." וכל זה קרה לי בפעם הראשונה לפני המון שנים כשחברה טובה שלי אמרה לי שהיא יוצאת עם חברה אחרת ולא תוכל להיפגש איתי היום. נראה מעט קיצונית, נכון? טוב, זה מה שקורה כשמתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית. מהי הפרעת אישיות גבולית? "הפרעת אישיות גבולית(Borderline personality disorder) היא הפרעה נפשית, אשרמאופיינת על ידי דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות יחסים בין-אישיות, בתחושת העצמי וובמצבי-רוח, לצד אימפולסיביות משמעותית. הפרעת אישיות גבולית היא בין ההפרעות הנפשיות</div>Sun, 20 May 2012 14:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13271276http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13271276http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13270661<div align="right" dir="rtl">זהו, הגעתי להחלטה. לא יוצאת מהבית בלי גז פלפל ו/או שוקר חשמלי. כי נראה שבעיטה לביצים כבר לא עוזרת.</div>Sun, 20 May 2012 00:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13270661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13270661http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13210016<div align="right" dir="rtl"> השירות הלאומי-אזרחי קיים בארצנו הקטנטונת מאז שנת 1953. מובן שהוא עבר אינספור שינויים ושכתובים מאז עד שהפך להיות לגוף שהוא היום. בכללי, השירות הלאומי ניתן לכל מלש"ב שלא התגייס לצה"ל מסיבה כזו או אחרת - בעיות נפשיות/רפואיות, דתיות/דתיים, בני העדות השונות ושלל סיבות אחרות. מובן שהשירות הלאומי הוא זכות וכלל לא חובה ויש לא מעט שמעדיפים להתחיל לימודים אקדמאיים, לטוס לחו"ל, להלקים משפחה, להתחיל לעבוד וכ'ן. (למידע נוסף, לחצו כאן) מחד, יש אנשים (ללא הכללה) שרואים במשרתי השירות הלאומי כמלש"בים לשעבר שהפכו לאזרחים סוג ב' וכעת משרתים כמזכירות ובעוזרים של ארגונים שונים וכלל לא תורמים באותה הכמות בה תורמים חיילים. מאידך, ישנם כאלה (שוב, ללא הכללה) שרואים בשירות הלאומי כתרומה חשובה לחברה הישראלית - בעוד שצה"ל שומר על ביטחון המדינה עצמה, לרוב בלי קשר ישיר לאוכלוסיית הארזחים, משרתי השירות הלאומי מספקים עזרה לאוכלוסייה בצורה ישירה. אני משרתת כמזכירה במרכז לילדים עם בעיות נפשיות שונות, ובספטמבר השנה אסיים את שנת השירות הראשונה שלי. ואחר-כך? . . . ראשית, אודה בכך שהייתי מאותם אנשים שזלזלו בש</div>Sat, 14 Apr 2012 16:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13210016http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13210016http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13208513<div align="right" dir="rtl">Red Hot Chili Peppers - My Friends ניסיתי לומר לעצמי יותר מפעם אחת שלא, לא אכפת לי שהן לא מתקשרות, שהן לא שואלות, אפילו לא מסמסות, אבל האמת היא - אכפת לי. כואב לי, אפילו. התחברתי אל כל אחת ואחת מהן כשאף-אחד אחר לא רצה אפילו להביט עליהן, כי באותה תקופה רציתי להתחבר עם אנשים שדמו לי, כאלו שלא ממש הצליחו להתחבר עם אחרים. עם הזמן החבורה גדלה מעט והפכנו לחברות טובות. אבל איכשהו זה התפקשש. זה תמיד מתפקשש. הגיעו הבנים, ההורמונים, הבנות המעניינות יותר" / "המקובלות יותר", ההוא שגרם לה להרגיש טוב עם עצמה, ההוא שהתחיל איתה, ההיא שמבינה אותה כנראה טוב יותר . . . ואני? אני עדיין נשארתי אותה הילדה שיושבת לצד הפסל, מקום המפגש הקבוע, מחכה. לא משנה איזה בן נקרה לדרכי, לא משנה מי ניסתה לסכסך ביני לבינכן, נשארתי שם. הרי הן הבטיחו שזה לנצח, הרי הן הבטיחו שדבר לא יפריד בינינו. אבל היי, מי ידע אז על קיומם של בנים או בנות אחרות? ועכשיו הפסקתי לחכות והשלמתי עם העובדה הברורה - הן לא עומדות לחזור. ולי בטח שאין שום סיבה להמשיך ולחכות. <span style="font-size: smal</div>Fri, 13 Apr 2012 20:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (SymphoMi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=618297&blogcode=13208513http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=618297&blog=13208513