השקט שבין הצללים

כמו שכתבתי בפוסט הקודם ,קראתי את הספר סטון בוצ' בלוז .הוא מאוד השפיע עליי מבחינה היום יומית 

והחלטתי שהגיע הזמן להילחם . שאני לא אהיה מאותן הלסביות/ביסקסואליות שחיות את החיים שלהן בשקט שלהן תוך מלחמה עצמית כנגד 

החברה הקרובה. לדעתי זה שינוי שצריך להתחיל בתוכינו ולפרוץ החוצה .

ולכן נקטתי בכמה צעדים . 

דבר ראשון כתבתי בעיתון של הישוב שלי בשם "אני אוהב... אני אוהבת " 

אשר מדבר על ההתנגדות לכך שהתבטל הרצאה בנושא בעקבות התנגדותם של הורים.

הצעד השני שנקטתי היה להקים אירוע ביישוב לבני נוער המדבר על הנושא .

כ40 בני נוער הגיעו מהתיכון .הייתה הרצאה של אחת מאירגון חושן וההתרגשות הייתה רבה .כולם השתתפו ,הביעו את דעתם והיו פשוט מרותקים 

לסיפורה . יכולתי להרגיש כמו בבית .

ואז ..במין מחשבה חפוזה ומהירה,החלטתי לספר . לספר את הסיפור שלי ואת הקושי שלי . 

סיפרתי איך יצאתי מהארון בפני המשפחה ,מתי סיפרתי לחברים הקרובים ולמה לכך לי כ"כ הרבה זמן . 

הידיים שלי רעדו, הלב דפק כ"כ מהר עד שכמעט ולא יכולתי להרגיש את שאר חלקי הגוף ,העיניים היו נעוצות באחת החברות שישבו ממולי 

או בשטיח שהיה מונח על הריצפה . ואז..התחלתי . "הרבה כאן שאלו את אושרי אם אני לסבית,וכך גם בבית הספר .החלטתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלי ".

ספרתי . כולם היו פעורי פה . הייתי כ"כ גאה בעצמי ברגע שאחרי . המחיאות כפיים היו כמו מוסיקה שבחיים לא שמעתי  ואז הבנתי מה הייעוד שלי .הייעוד שלי 

זה להילחם ,להילחם על העקרונות והערכים שלי ,ולא רק בנושא הלהט"בים . אני אעשה,אני אשנה .

ההרצאה הסתיימה,כולם ניגשו להגיד לי כל הכבוד ושהם גאים בי . 

כשהגעתי הביתה אבא שאל על מה ההרצאה .אז אמרתי  וחייכתי .הוא לא כעס רק שאל לעוד מידע .

אולי בכל זאת ,החיים יפים . 

-

יפה שלי ,אני אוהבת אותך .את נתת לי את הכוח להילחם בעצמי ולהבין שגם אם לא הכל ידוע לי מראש וגם אם יש חוסר ודאות ,אפשר להיות בטוחים בעצמינו. 

והינה,אני בטוחה שאני אוהבת אותך ,אני בטוחה שאני רוצה להיות איתך בכל רגע נתון .אני בטוחה שהחיוך שלך הוא מה ששווה לי לחיות למענו.

אני פשוט בטוחה.

אני אוהבת אותך . 

ותודה על כל רגע וכל שניה.