להתמודד עם החיים...

אז הנה הגעתי לגיל 18. הגיל האידיאלי שבערך חצי עולם מגיע אליו. ומה יצא לי מזה? האמת שכלום. נשארתי עם אותן בעיות. עם אותם פחדים ואם להודות באמת? המצב שלי רק התדרדר.

אז נלך כמה חודשים אחורה: הפרעת האכילה שלי אשר הסתרתי קרוב ל7 שנים שנעה בכל פעם בין אנורקסיה לבולמיה התגלתה. בית הספר הנחמד שלי בשיתוף עם הפסיכולוגית שלי החליטו שהם לא רוצים להניח לי למות וסיפרו למשפחה שלי שיש להם בת בולמית. אם חשבתי שזה הסוף של הסבל גיליתי שזאת רק ההתחלה- החליטו לאשפז אותי בבית חולים במחלקה להפרעות אכילה. כבר אירגנו את כל המסמכים ואני כבר נפרדתי מחבריי אך לבסוף בנס הצלחתי להשתחרר מזה ונתנו לי את הכוח לידיים להחליט אם אני רוצה להתאשפז או לסיים עם זה לבד. אז כמובן שהחלטתי לבד. האמת, למשך תקופה די ארוכה הפסקתי להקיא. אפילו הייתי מסוגלת לאכול ליד חברות שלי, דבר שעד אותו זמן לא הייתי מסוגלת לעשות. המשפחה שלי והחברים שלי היו כולכך גאים בי והאמת שגם אני בעצמי. אך לא לזמן רב כולכך. הבנתי שאני והפרעות האכילה זה לנצח. כמה שניסיתי להיפטר מזה נכשלתי.

אני מרגישה חסרת תועלת בהכל. אני תמיד נמצאת שם בשביל חברים שלי, תמיד תומכת מעודדת, יודעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון.. אי מתעוררת בשביל חברות שלי באמצע הלילה כשהן צריכות לדבר. אבל אני מרגישה שזה לא הדדי. כמה שאנשים מתעניינים וכמה שמנסים להראות שאכפת להם, אני מרגישה לבד. אני מוקפת בהמון חברים אבל מרגישה בודדה. אני לא יודעת אם הבעיה היא בי או בהם. בתקופה האחרונה אני לא מסוגלת להיות בבית. מרגע שאני חוזרת מביה"ס עד לשעות הלילה המאוחרות אני נמצאת בחוץ, עם חברים.. אך כשאני חוזרת הביתה המחשבות חוזרות. שוב השאלות "מה אני עושה פה בכלל?" ו "למה לא לוותר על הכול.." אני שומעת שיר ומתחילה לבכות. אני מרגישה מייואשת. את המשפט "כל החיים לפניך" שמעתי מליון פעמים. המשפט הזה לא עשה לי כלום חוץ מלהיזכר באיזה שם של ספר שלמדתי בספרות "כל החיים לפניו" אירוני שזה מזכיר לי את זה כי אני מרגישה נורא עם עצמי ורוצה למות אבל הילד שמתואר בספר מספר על כמה סבל הוא עבר בחיים ולמרות זאת נשאר חזק. מה בתכלס יש לי לחפש פה? מגיל 0 עד גיל 18 אני עברתי המון סבל. וכשאומרים לי כל החיים לפניך זה לא מעודד, כי זה גורם לי להאמין שההמשך יהיה רק נורא יותר ויותר. אני נזכרת במשפט שחברה טובה שלי אומרת לי בכל פעם "החיים שלך ממש כמו טלנובלה". זה עצוב כמה שזה נכון.

השיר "להתמודד עם עצמי" מזכיר לי כל פעם מחדש איך שירים יכולים לאתר כולכך נכון את מה שאתה מרגיש..

אני מקווה לחזור ממחר לדיאטה ולכושר, עוד פחות משלושה חודשים נגמרת השנה האחרונה שלי בביה"ס ואת הנשף סייום אני רוצה לחגוג כשאני רזה. בדיוק כמו כולם!

שיהיה לכולם שבוע טוב עם המון בשורות טובות (-: