http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440בלוג שמתעד את חיי וכל מה שסובב סביבם?? אהבה, חברים, לימודים(בין היתר הפרעות אכילה..\=) עזבו, רק הפרעות אכילה, על "אנה" שממנה אני סובלת ונהנת..heCopyright 2026 *melody*. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13555155<div align="right" dir="rtl">אחרי הרבה זמן... אולי יותר מידי.. החלטתי להתגבר על הפחד.. אני חוזרת. היום, חודש נובמבר כבר הכל נראה אחרת... אני בת 18 , כבר לא ילדה קטנה , כבר חיילת. חיילת בצבא ההגנה לישראל , עם המון כובד על כתפי. היום אני לוחמת. לא רק לוחמת בצבא אלא גם לוחמת בעצמי. לוחמת בנפש , למען העקרונות שלי , למען המדינה והכי חשוב - למען עצמי. היום אני מסתכלת במראה.. ומסתכלת שוב.. וגם עוד פעם ואני רואה, רואה מה שצריך לראות. אני רואה נפש , אני רואה חיים , אני רואה בגרות , אני רואה בשלות אני רואה השכלה , רואה עתיד, חיים , יופי , כנות , אושר , שמחה , חדווה. אני יכולה לומר שניצחתי, ניצחתי את עצמי. הימים עוברים הזמן מפליג למרחקים ואני כציפור מדבר מפליגה לנתיבות נעלמים על גבי שחפים לבנים השואפים לאופק לחול העף על גבי הרוח הסוחפת אחריה את השממה הפיסחת את שיבולי האמת שטובעים ממני את האומץ ואני שוקעת באדמה המתפוררת הנשמטת מתחתי אני נבלעת לתוך האמת והיושר ורואה את האופק הלבן מתוך תמצית האושר והיום אני מחייכת לראי לנוף ההרים הקסום לחלונות הנפש העמוקים ומתכרבלת בסדיניי הלבנים העטופים שממה ואושר </div>Sat, 17 Nov 2012 01:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13555155http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=13555155http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13175060<div align="right" dir="rtl">ערב טוב לכולם (-: או שאולי לא כזה טוב, קשה לי להאמין איך הכוח רצון שהיה לי פעם נעלם. אני לא אומר שכל דבר שרציתי בו השגתי רבל דברים שממש התעקשתי לעשות בדרך כלל הצלחתי. הצבתי לפני מטרה- להרזות עד תחילת הקיץ ובעצם סיום ביה״ס כדי שאוכל להגיע לנשף סיום י״ב רזה.. התחלתי את הבוקר בצורה טובה- שתי פרוסות של לחם מלא עם גבינה לבנה 3%. סיימתי ללמוד בשעה שלוש והגעתי הביתה. הייתי מורעבת וניגשתי למקרר. במשך יותר מעשר דקות עמדתי מולו בוהה בתוכנו ולא יודעת מה לקחת לי לאכול. היו שם המון דברים שאני לא אוהבת ובינהם לפתע קלטתי קופסא מלאה בפסטה ובאחד הסירים קציצותצברוטב עגבניות. חשבתי לעצמי ״מה כבר יכול לקרות נאכל טיפה וזהו להיום.״ לקחי צלחת וחיממתי לי חצי מהקופסא של הפסטה עם הרוטב וקציצה אחת. נכנסתי לחדר ותוך דקות ספורות בלסתי הכול. לא הייתה מתוסכלת ממני. הרגשתי בחילה מעצמי ״ מגעילה מה עשית למה אכלת את זה?!״ ניגשתי לשירותים ואמרתי לעצמי פעם אחרונה, זה לא יקרה יותר מבטיחה. דחפתי את האצבעות עמוק לגרון ותוך שניות כל ארוחת הצהריים הייתה בחוץ. כשסיימתי לשתוף את ידיי ואת פניי ניגשתי למראה והסתכלתי על הפנים האד</div>Mon, 26 Mar 2012 23:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13175060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=13175060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13153756<div align="right" dir="rtl"> להתמודד עם החיים... אז הנה הגעתי לגיל 18. הגיל האידיאלי שבערך חצי עולם מגיע אליו. ומה יצא לי מזה? האמת שכלום. נשארתי עם אותן בעיות. עם אותם פחדים ואם להודות באמת? המצב שלי רק התדרדר. אז נלך כמה חודשים אחורה: הפרעת האכילה שלי אשר הסתרתי קרוב ל7 שנים שנעה בכל פעם בין אנורקסיה לבולמיה התגלתה. בית הספר הנחמד שלי בשיתוף עם הפסיכולוגית שלי החליטו שהם לא רוצים להניח לי למות וסיפרו למשפחה שלי שיש להם בת בולמית. אם חשבתי שזה הסוף של הסבל גיליתי שזאת רק ההתחלה- החליטו לאשפז אותי בבית חולים במחלקה להפרעות אכילה. כבר אירגנו את כל המסמכים ואני כבר נפרדתי מחבריי אך לבסוף בנס הצלחתי להשתחרר מזה ונתנו לי את הכוח לידיים להחליט אם אני רוצה להתאשפז או לסיים עם זה לבד. אז כמובן שהחלטתי לבד. האמת, למשך תקופה די ארוכה הפסקתי להקיא. אפילו הייתי מסוגלת לאכול ליד חברות שלי, דבר שעד אותו זמן לא הייתי מסוגלת לעשות. המשפחה שלי והחברים שלי היו כולכך גאים בי והאמת שגם אני בעצמי. אך לא לזמן רב כולכך. הבנתי שאני והפרעות האכילה זה לנצח. כמה שניסיתי להיפטר מזה נכשלתי. אני מרגישה חסרת תועלת בהכל. אני תמיד נמצאת</div>Sun, 25 Mar 2012 18:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=13153756http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=13153756http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10611580<div align="right" dir="rtl">אני לא בטוחה שכבר תגיבו לי על זה, הרבה ממכן עזבו את הבלוג שלי והשאירו אותי לבד אבל לא חשוב.. אני די כותבת את זה שזה יהיה ברור, ואני מבטיחה להמשיך להתעדכן אצלכן בנות יפות שלי[= עזרתן לי המון, אתן לא מבינות אפילו כמה, ואני החלטתי בכל זאת לפרוש-שוב! מהבלוג הזה, אני מרגישה לא שייכת לא קשורה ושאני סתם מרמה את עצמי ואת כולכך.. החלום שלי הוא להפוך לאנורקטית אמיתית, אבל בנתיים הדרך הסתבכה ואני מקבלת את ההפך מהרצון שלי,-הבלולימיה נעים להכיר, זה מגעיל אותי ואני שונאת את זה אבל כמו שכבר התרגלתי לאנה אני בטח גם יתרגל למיה.. זה מסובך שאפילו אי אפשר לתאר, במקום לצום אני אוכלת ומקיאה, גם את העט שאני אוכלת אני מקיאה.. אני נראת כמו גוש שומן מגיל ואם בעוד כמה שנים תשמעו על גוש שומן שניפטר כתוצאה מהפרעות אכילה תדעו שזאת אני-בר, זאת שניסתה לעניין אותכן בקצב שהיא חייה את החיים שלה, ניסתה לעודד לא תמיד הצליחה.. והרבה נכשלה..\= אבל אני באמת מבטיחה לא לעזוב לגמריי, אני ימשיך ליקרוא אצלכן, להתעדכן, לעתעניין ולנסות לתמוך כמה שאפשר למרות שאת הבלוג הזה לא ירגיש אפחד בחיסרונו.. אני רק מקווה יפות שלי שתשמרו על</div>Sun, 08 Mar 2009 22:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10611580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10611580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10605723<div align="right" dir="rtl"> "אז זה כבר יותר טוב, לא?" כן.. אני כבר בסדר.." ואאלה, אני ממש שמחה, את באמת בסדר?" "כן ברור, זאת אומרת אני כבר בחוץ, אני בריאה אני לא חולה,יצאתי מזה לגמריי!" "אההא..." "לא אני רצינית, אני באמת יצאתי מזה, אני כבר לא בפנים, באמת!" "אוקיי, אני מאמינה לך ואני שמחה בישבילך מאוד." כן.. תמשיכי לחיות באשליות מ', תמשיכו כולם, אתם לא מבינים שלא יוצאים מזה בכזאת קלות? השיחה הזאת הייתה לי אתמול עם חברה שלי, היינו בהתנחלות אצל ג' וכולם היו בסלון ואנחנו ישבנו ודיברנו, על ד' כרגיל(הילד שאני והיא אוהבות, לשעבר!) ואז היא פתאום אומרת לי שאיזה ילדה אחת הגיבה לה בבלוג שלה והיא ראתה שם קישור לבלוג שלי! הפכתי להיות לבנה והייתי בטוחה שזה הסוף, אבל למזלי היא הספיקה לתקן את עצמה ואמרה שהיא לא ניכנסה, היא לא רצתה לחדור לי לפרטיות.. ואזהיא שאלה אותי אם זה כבר בסדר וכמו שכבר ראיתם את התשובה.. בזמן האחרון אני מרגישה כבר טיפה יותר טוב, המוטיבציה שלי עלתה טיפה ואני ממחר(פורים) מתכוונת לצום, אבל לגמריי! אני מתכוונת רק לשתות מים בכמויות.. זה עוזר לירידה במשקל ושורף קלוריות וחוץ מזה זה ימלא אותי ככה שזה</div>Sat, 07 Mar 2009 12:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10605723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10605723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10586806<div align="right" dir="rtl">אני כותבת את זה ובוכה, רע לי ממש רע לי.. אני שונאת להתחיל תמיד תפוסטים בדיכאון אבל מה כבר יש לי לעשות?! זה מה שאני מרגישה אז סליחה מראש.. המחשבות הרעות למות לא פסקו, רק התחזקו.. המון דברים הגבירו לי תהרגשה של הציפיה למוות.. רבתי עם כמעט כל החברות שלי, אני יודעת שהן לא סובלות אותי אני באמת בילתי נסבלת בזמן האחרון, אפילו אני הייתי מתרחקת מעצמי. אבל עדיין, אני מרגישה עזובה, לבד, שום דבר לא הולך לי!! אני בגללן לא מצליחה יותר להרעיב את עצמי, אני כל בוקר מבטיחה לעצמי שזהו, מהיום אני מתחילה בהרעבה, בלאכול מעט וכל הזמן אני מוותרת לעצמי ואוכלת כמו איזה פרה, אפיילו להגיד לכולם שחזרתי לאכול אני לא מסוגלת, הם נגעלים ממני כולם,הם בטוחים שאני בדרך לאנורקסיה, שאני לא אוכלת כלום ואסור לי בשום אופן לאכזב אותם! אסור שהפ ידעו איזה מגעילה אני, רק כדי להוכיח להם שאני באמת כזאת, אני מוכנה להקריב את כל כולי.. כניראה שגם את המצב החברתי שלי שהולך ומידרדר. קשה לי בלימודים, כמה שאני לא מנסה להשקיע אני נכשלת, ו.. חשבתי על פיתרון, אם אני יהיה מאושפזת בבית חולים אז אולי סופסופ יבינו אותי ולא ירצו להעיף אותי..</div>Sun, 01 Mar 2009 14:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10586806http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10586806http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10566307<div align="right" dir="rtl">הנה עבר לו שבוע נוסף והרע שבתוכי ממשיך להתגבר.אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מחכה למוות, מחכה לו כולכך, מתפללת כל יום אבל כל יום בדרך בית הספר שיגיע אוטו ולא ירחם עליי וידרוס אותי וזהו, ניגמרו חיי...אבל זה לא קורה! וזה כולכך מעצבן אותי אני לא מבינה למה אנשים שלא צריכים למות כמו ילדים קטנים בתאונות או בדרכים אחרות, אנשים שרוצחים אותם או מתים ממחלות ואותי? למה אותי משאירים כאן? לא הגיע הזמן שהחיים שלי הסתיימו כבר?! נכון, אני אולי בת 15 רק ועוד צעירה וכמו שהרבה אומרים לי כל החיים לפני אבל בישביל מה? אני סתם מקשה על כולם.. להורים שלי אני גורמת סבל כי אני לא ממש לומדת טוב(קשה לי מה אני יעשה?) חברים שלי נמאס כבר ממני כי אני בדיכאון תמידי והם בקושי רואים אותי מחייכת.. פעם חייכתי הרבה, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שחיוך שבא ממניבא מתוך אמת, מתוך רצון לחיך ולא מתוך זייוף..אני רוצה שאנשים ירגישו שאני לא יכולה יותר, שיבינו כן, גם ה' שאני כבר לא מתאימה לפה, אני שקרנית, שמנה, ילדה רע, שמנה, מכוערת, שמנה.. ו..שמנה! ואפחד לא רוצה ילדים כמוני, הם רק גורמים סבל לכולם ותלות..אני יודעת שיגיע יום</div>Mon, 23 Feb 2009 15:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10566307http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10566307http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10545903<div align="right" dir="rtl">היי בנות יפות שלי, התגעגעתי אליכן מלא מלא!לא הייתי פה דיי הרבה זמן, ולא הצלחתי אפילו להגיב אצלכן, היה לי שבוע ממש קשה אבל עכשיו שחזרתי אני יחזיר לכולן תגובות ויכנס אליכן מבטיחה!ככה: היה לישבוע מוזר, שבוע של הכחשות ובעיקר מורדות אבל היו כמה דברים נחמדים... אני עשיתי שיחות נפש עם חברות שלי ואמרתי להן שאני בדרך החוצה, ושאני ממש רוצה לצאת ואני גם יצליח! הן היו הכי מאושרות בארץ ששמעו את זה ממני והן בטוחות אני חושבת שאני באמת בדרך החוצה..(מה שהן יכולות לשכוח..) אני פשוט לא יכולה לא להכחיש את המחלה הזאת, אני בכלל לא מרגישה חולה, אני מרגישה בריאה חוץ מזה שאני טיפה חלשה ואין לי כוח אני ממש בסדר, איפה בידיוק המחלה פה? אני באמת לא יצליח להבין בחיים למה אנשים קוראים לאנורקסיה מחלה כי בתכלס, הן עושות את כל הדיאטות בהכי שפיות שיש ואחכך זה הולך ומידרדר אבל אפה פה בידיוק המחלה??ואם כולם כולכך בטוחים שזאת מחלה כזאת קשה, למה הם בטוחים שאפשר לצאת ממנה כולכך בקלות? למה הם חושבים שאם אני מחליטה שאני רצה לצאת או שהם אומרים לי תצאי מזה כבר, תפסיקי להתנהג כמו לא שפויה זה כזה כל כמו שהם חושבים?הם לא מבינים שזה</div>Tue, 17 Feb 2009 16:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10545903http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10545903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10525729<div align="right" dir="rtl">היי בנות יפות שלי, התגעגעתי אליכן מאוד!עבר עליי יום דיי קשה, אני מצטערת מראש על החפירה שהולכת להיות, אתן לא חייבות ליקרוא...(=טוב אז כמו שסיפרתי לכן בפוסט הקודם, אני רציתי במידה דיי גדולה לצאת מהמחלה הזאת, בגלל חברות שלי(באיחוד בגלל מ') אבל בגלל עוד ילדים, ובגלל עצמי גם. הייתה לי הזדמנות לעשות את זה היום אבל פישלתי, אני שונאת את עצמי כולכך! איך זה קרה? הייתה לי פגישה עם היועצת של בית הספר היום, היא רצתה לדבר איתי בעיקבות הפניה של חברה שלי, שבאה אליה ואמרה לה שאני צריכה לדבר איתה על האוכל, הפרוט בפוסט הקודם.. אז הלכתי אליה היום, בסוף היום, היא הייתה בפגישה וביקשה שאני יחכה לה, אז חיכיתי. אחרי זה היא אמרה שהיא כבר חוזרת ונעלמה לי לאיזה 15 דקות ערורות שבתוכן אני השתגעתי לגמריי! היה לי פתאום פלאשבקיים על כל מיני זמנים כמו אלה שהתעלפתיי, שנטשו אותי לטובת אחרים(בנים, וחברות שלי) שדחו אותי, ובעיקר על אנה, היא רודפת אותי. התחלתי לבכות היה לי ממש רע, כאב לי ממש הלב על כל מה שקורה לי ופתאום יכלתי לרכז את המחשבות שלי. עד שהיועצת הזאת הגיעה היו בראש שלי שתי החלטות, אחת לברוח ולהגיד שהייתי צריכה לל</div>Wed, 11 Feb 2009 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10525729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10525729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10505435<div align="right" dir="rtl">היי יפות שלי!!!!אני לא ממש יודעת איך להתחיל אבל בניגוד לכמה ימים הקודמים שסיפרתי לכן עליהם, אני הפעם ממש אבל ממש מדוכאת!רבתי עם חברים שלי שוב לגביי הנושא של האכילה והאנורקסיה וככה זה התחיל: לפני כמה ימים, ידיד שלי מו' החליט לעשות מעשה,הוא לקח תמונה שלי ועשה אותה בפוטושופ, ועשה אותה רזה. הייתי נראת שם ממש רזה, ממש טוב! פתאום הוא בא אליי בבצפר, והראה לי את התמונה אני כמובן ממש התלהבתי ולא יכלתי לסתום את הפה שלי ורצתי לספר למ', החברה הכי טובה שלי שבמיקרה ממש מעורבת בעיניין של המחלה שלי.. שסיפרתי לה את זה, היא ממש התעצבנה, גם עלי וגם על מו', היא כעסה שהוא עשה את התמונה שלי שם כי היא בטוחה שאני רוצה לצאת מהמחלה ומכל הקטע הזה, מה שחלקי נכון וחלקי לא נכון... היא צעקה עליו שהוא מדרדר אותי חזרה למחלה ושהוא לא חבר אמיתי אם זה מה שהוא עושה! היא דרשה ממנו למחוק את התמונה והוא אכן עשה זאת, אחרכך התחננתי לפני שיחזיר לי את התמונה וישלח לי אותה, היה לנו ריב, והוא לא רוצה, הוא צעק עלי וקרא לי טיפשה. בסוף כניראה הצלחתי לשכנע אותו והוא היום בבית הספר שלח לי את התמונה. חברה שלי מ' גילתה את זה והתחילה לריב</div>Fri, 06 Feb 2009 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (*melody*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=612440&blogcode=10505435http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=612440&blog=10505435