היי.. וואי, זאת הפעם הראשונה שיוצא לנו לדבר ברצינות מזה 4-5 חודשים לפחות.. מצחיקה אותי העובדה שכל פעם שניסיתי לגרום לזה לא לקרות, רק קידמתי את זה יותר ויותר. טוב, סליחה, אתה צודק. אני חייב לך כמה הסברים, גם אם אתה חושב שאני לא צריך להסביר כלום. אז.. מאיפה להתחיל? לא מההתחלה זה בטוח, אותה אתה בטח מכיר הרי זה היום בו דיברנו לראשונה. תרשה לי לקחת אותך כמה חודשים אחרי. אתה תצטרך לסלוח לי, הזיכרון שלי לתאריכים הוא גרוע ביותר.
אחרי יותר ויותר שיחות איתך, אפילו שהן יתבצעו במסנג'ר בלבד או בשיחות טלפון שבהתחלה היו קצרות מאוד, התחילה אצלי הרגשה מוזרה. אני עדיין לא יכול להגיד לך מה בדיוק אני מרגיש פיזית, אבל אני רק אציין שזו הייתה הרגשה מוזרה ומצחיקה כזו. לא מוכרת. אך לאורך הזמן היא הלכה והתגברה.
לקח לי משהו כמו חצי שנה להבין... אני מאוהב בך. לא באישיות שלך, לא בהתנהגות שלך, לא במילים ובמשפטים הכובשים שיוצאים מהפה שלך וגם לא במראה החיצוני שלך. אלא השילוב בין הכל עשה את העניין. תרשה לי לספר לך קצת ממה שקרה לי בחצי שנה הזאת שלקח לי להבין שאני מאוהב. כל יום רציתי לדבר איתך, כל יום רציתי לשמוע ממך, לא הפסקתי לדבר עליך עם הידידה ולא הפסקתי לחשוב עליך. צחקתי על עצמי כשהמחשבה על התאהבות בבן עלתה בראשי ומיד הוצאתי את המחשבה מהראש. הייתי... שמח? לא.. אבל לא הייתי עצוב באותה תקופה.
אתה בטח לא יודע שהחלק שכתבתי עד עכשיו היה יחסית קל לאמירה מאשר החלק הבא שאני עומד לכתוב, או יותר נכון, שאתה עומד לקרוא. ויכול להיות שאני לא אסלח לעצמי לעולם על זה שסיפרתי לך, אבל זה הורג אותי מבפנים ומבחוץ.
אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, את התאריך או אפילו את הסיטואציה שהייתי בה, אולי זה בגלל שזה לקח כמה ימים עד שזה הגיע לתאי המוח העיקריים שאחראים לדבר הזה, אבל הבנתי שאני מאוהב. ולא סתם מאוהב, מאוהב בבן. גבר. לא אישה ולא ילדה. סליחה שאני בורח שנייה מהנושא, אבל זה הכרחי להמשך. אתה מבין, אני סוג של הומופוב. והקטע המצחיק הוא, שנהייתי הומופוב רק לאחר שהבנתי שאני הומו. זאת אומרת, אחרי שהבנתי שהתאהבתי בך. ומאז אני לא סולח לעצמי על כך.
אז איפה הייתי? אה, כן.. אני מאוהב. בבן. בך. התקופה שבאה אחרי זה, הייתה התקופה הגרועה ביותר בחיים שלי. התחלתי להכחיש כל עובדה קיימת, הפכתי מאדם פתוח לאדם מסתגר, קפוא, אדיש מבחוץ, סוער מבפנים ובחודש האחרון התגלתה גופה בתוכי. הרגתי את עצמי מבפנים. אם זו לא הייתה תקופת בית ספר, היה יכול מאוד להיות שהייתי מתאבד. אבל עצם זה שפגשתי כל יום את החברים שלי ונאלצתי להתנהג כאילו הכל טוב, גרמה לי להיות אדם שחי בשקר, צוחק מבחוץ וגוסס מבפנים. אבל הם שמרו עליי חי.
באותה תקופה הפסקתי לכתוב בבלוג, התחיל אצלי מחסום כתיבה, מה שאומר שהתחביב מספר אחד שלי הלך. זה קרה בהדרגה, אבל זה היה קטלני בשבילי. אה, כן. יש לי בלוג, ואני יודע שאמרתי לך שאין לי. אני עדיין לא רוצה שתכנס אליו בשום אופן לכן לא אתן לך אותו. אבל היו שם פוסטים לא מעטים עליך, למעשה אני זוכר אחד טוב מאוד.. הוא נכתב על היום שראיתי אותך. הרי מעולם לא נפגשנו, ויש כאלה שיצחקו ויגידו שאי אפשר להתאהב בלי לפגוש את הבחור, אבל הם אנשים חסרי אהבה ורגש לטעמי. זה היה פוסט נוראי, לא הפסקתי להזיע כשכתבתי אותו, בקושי מצמצתי והלב שלי פעם בחוזקה. אבל זה היה מזמן.. יותר מחצי שנה עברה.
הפסקתי ללמוד. סוף כיתה יא', תקופת בגרויות ומתכונות ואני הפסקתי ללמוד. לא לבגרויות, לא למתכונות, כמעט ונכשלתי בכל המקצועות. אבל באורח פלא, לא נכשלתי בשום בגרות. אבל הציונים שלי הדרדרו. אני זוכר שלא היה אכפת לי, כי לא ראיתי את עצמי מגיע לכיתה יב' חי. ראיתי בדמיוני כבר את מודעת האבל שתלויה במסדרון בבית ספר וההלוויה שלי מפורטת שם. אני עדין מתפלא שאני חי דרך אגב.
לשם החידוד אם לא הייתי ברור. ההתאהבות בך הייתה הדבר הקסום ביותר בחיי. אבל מה שזה אמר הרג אותי. זה הרס לי את העתיד מכל בחינה אפשרית. לא ראיתי יותר עתיד, ראיתי הווה בלבד.
בכל מקרה, אני רוצה להגיע לתקופה האחרונה, כי על התקופה הקודמת אני יכול לדבר במשך שעות וזה לא יספיק. בחודשיים האחרונים יצאתי אמנם מהדיכאון, התחלתי לחייך יותר ואף עשיתי כמה דברים שרציתי ונהניתי מהם. אבל העתיד עדיין לא קיים מבחינתי ואני עכשיו לא רואה את עצמי מסיים יב' בלי ארון קבורה. אבל זה נדחק בתוך הגוף. עכשיו יש מראה שקרי אבל שמח. אני עדיין לא מסוגל לדבר איתך. גם לאחר 5 חודשים שלא דיברנו. ואני רוצה לחזור לשורה הראשונה במכתב הזה. אחת הסיבות העיקריות שלא רציתי לספר לך שאני אוהב אותך (כי השלב המאוהב עבר מזמן, עכשיו אני אוהב אותך בכל ליבי), הייתה שהקשר בינינו יעלם. אתה תחתוך אותו עם גרזן ותמשיך בחייך. לא ראיתי אפילו את האפשרות שנהיה ביחד, גם לא בחלומות. רק את הרע ראיתי.
אז הנה אני עכשיו. ללא עתיד, ציונים מתחת לממוצע, אהבה כושלת ופחדן מדי כדי לדבר איתך. כי לדבר איתך, זאת אומרת להתעמת עם המציאות שממנה תמיד ניסיתי לברוח. ולמה בחרתי לספר לך את כל הסיפור הזה? גם בגלל שאתה חלק גדול ממנו ואולי זו ההזדמנות היחידה שתהיה לך לשמוע את רצף המילים "אני אוהב אותך" ממני. אבל גם כי אתה האדם שאני הכי סומך עליו בעולם. זה מכתב פריקה יותר משזה מכתב אהבה גרוע.
כל כך הרבה פרטים ורגעים פספסתי פה, אבל אני לא מסוגל לכתוב עוד.
מקווה שתבין, ובעיקר שתסלח לי על הניתוק שייצרתי ועל השיחות הרבות שסיננתי..
*אני מצטער אם ישנן טעויות כתיב או ניסוח, אני פשוט לא מסוגל לעבור על המכתב הזה עוד פעם לתקן אותן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world