אני מתגעגע לאלכוהול. תחושת האיבוד חושים, הכניסה לצד המצחיק והנעים של העולם. בלי חשיבה על ביטחון עצמי או על גבולות בלתי שבירים. בלי נורה אדומה בראש שמזהירה מפני הגרוע מכל ובלי פסימיות ואף לא לרגע.
או, רגעיי הראשונים עם האלכוהול לא יזכרו לעולם, אבל אהבתי אל הסם הנוזלי שכל כך מפתה לפעמים לא תעלם. הרצון להפתח פתאום, לעשות שטויות ולהנות דווקא מהרע שבדבר, בלי לחשוב על הורה מודאג בבית או על ידידה שבכתה על כתפיי יומיים לפני.
או, כי אם אשאר בלעדיו לא אשאר בכלל. צורותיו הרבות והמעוררות חמלה ואהבה מזוייפת, כל לגימה ולגימה כמדרגה לגן עדן ובקפיצה יפתח השער הלבן הקסום.
אוי, הטעם הרע שנשאר בפי לאחר שתיית משקה קסם זה, טעם של חרטה ושנאה, קלקול ודעיכה. קול המחשבה מפלס דרכו חזרה יחד עם המודע שקודם נעלם והתחלף בתת מודע.
אוי, הסחרחורת הבלתי פוסקת של בלבול והבנה, זריקת הכוסית הקטנה. חילול הגוף והרג איבריו. תקיעת סכין בראש. אהבה נכזבת.
והתחושה... הייתה כמלאך מסתובב בראשי והנה עכשיו כשד שנכנס לנשמתי. צחוקו הרשע נשמע בכל גופי ורגליי כואבות משמחת החיים ששווה לאפר. שתיקה ארוכה, איפוס כללי וניסיון עמידה. האור הוא עמוד האש, שבוקע מהסלע המוציא מים.
פשוט נמאס לכתוב. נמאס להודות בכשלונות רצופים וחוזרים, בלי להביע יותר מדי רגש. לא רק הכשלונות האלה שאני מחשיב כדבר מזערי ולא יותר מכך, נמאס לי לחשוב. פשוט נמאס לשבת לבדי או בחברת אנשים ולחשוב מה יקרה מחר והאם אני אגיד כן ליציאה הבאה.
הגעתי לצומת דרכים. שאלה קשה עומדת על הפרק והכל בגלל מערכת יחסים אחת. האם להכנס או להמנע. כל דרך מלאה במוקשים קטלניים אבל אי אפשר להשאר במקום וההחלטה חייבת להתקבל עכשיו. אוי, פשוט תתקעו סכין בליבי ותסובבו אותה 180 מעלות.
הניסיונות הכושלים לעשות את החיים זורמים ופשוטים עלו כעשן, אין לי עוד פתרונות ואין לי עוד כוחות. ולא, אני לא אכתוב פה עוד פעם על התאבדות כי הנושא הזה הוזכר יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world