חתול בית הייתי מאז ומעולם, או לפחות מאז שאני זוכר את עצמי. אימי נולדה בבית הזה לצד משפחת בני האדם הענקיים והמליטה גם אותי. אני זוכר שבימים הראשונים לחיי לא הבנתי איפה אני, הרגשתי כאילו אני בטירת ענקים וחיי הם חיי הישרדות יום יומיים. אך לאט לאט למדתי להכיר את המבצר הזה, את האויבים הענקיים השולטים,שאימי ניסתה לשכנע אותי שהם בעצם האלוהים אך מעולם לא האמנתי לה. תמיד ראיתי בהם כשטן יותר מאלוהים.
אני כבר בן שנתיים ואימי הולכת ומזדקנת. אף שכף רגלי מעולם לא נגעה באדמה מחוץ לבית בו נולדתי, תמיד הייתי סקרן לדעת איך היו חיי אילו נולדתי בחוץ, ברחוב, היכן שמדי לילה אני שומע חתולים מיללים בצער וזכרים נלחמים על חתיכת עוף קטנטנה. אימי לא הרשתה לי להסתכל אפילו מהחלון של החדר לכיוון הכביש, היא פחדה שאני ארצה לקפוץ החוצה ומפלצת רועשת ענקית עם גלגלים תבוא ותקח אותי איתה. אבל אותי המפלצת סיקרנה... אימי דאגה להפחיד אותי מהעולם שבחוץ ודאגה לכך שאני לא אשכח את הסיפור של אבי שנלקח על-ידי המפלצת עם הגלגלים ולא חזר יותר. לא זכיתי לראות את אבי.
מדי בוקר הייתי קם לקערת אוכל מלאה רק בשבילי, עם מים בקערה ליד. כשהייתי קטן, הרבה יותר קטן מהיום, הייתי נהנה להכנס לבפנים ולהשתולל בתוך הקערה. במיוחד בקיץ, כשנשארתי לבד בבית עם אימי. היא לא אהבה את זה, היא טענה שאלוהים מאוד יתעצבן אם יחזור ויראה כי יש שלולית גדולה של מים בביתו. אבל היה נראה שלא כזה אכפת לו שיש שלולית, כי חוץ מקולות חזקים הוא לא עשו דבר בעניין. חוץ מזה, שהייתה לו חתיכה מוזרה שנראיתה כמו בד שבעזרתה היה מעלים את המים שעל הרצפה בתוך שניות ספורות.
אני זוכר את היום בו אלוהים החליט לקחת את אימי למשהו שנקרא "וטרינר". אמא אמרה שהוא העוזר של האלוהים והוא זה שאחראי לחיים שלנו, אם נהיה חולים ומתי נמות. לא אהבתי אותו. עצם העובדה שקיים מישהו כזה שמחליט מתי אמות או מתי אחלה גרמה לי לזעזוע. ידעתי גם, שבשביל ללכת לוטרינר הזה, חייבים להכנס לכלוב עם סורגים מברזל ורצפה קרה עם כרית קטנטנה שאמורים לשכב עליה עד שמגיעים. לפחות ככה ראיתי שאימי עשתה כל פעם שהיא הלכה לשם.
היו לי חיים טובים מאוד במבצר, עם האלוהים שלי וקערת המזון הצמודה. כל יום בערב היה אלוהים לוקח אותי ושם אותי על מה שנראה כשני איברים גדולים שיוצאים מאיזור הבטן. צורה מוזרה יש לאלוהים שלי. אבל אני לא שאלתי את אמא על כך, פשוט קיבלתי את זה. אחרי שהייתי מתכרבל בין האיברים הגדולים, הוא היה מניף את ידו ומתחיל להוזיז אותה על ראשי. זה היה החלק של היום שתמיד אהבתי ותמיד אזכור. אמא הייתה יושבת לידי ועוצמת עיניים. היא לא ישנה, את זה ידעתי. היא כנראה הקשיבה לקולות הזכרים בחוץ.
אחרי כמה שנים התבגרתי ואימי כבר חדלה מלשחק עימי. לא בגלל העובדה שגדלתי, אלא כי היא התעייפה. אני טוען שהיא התעייפה מהעולם הזה, אבל היא תמיד אמרה שהיא פשוט לא ישנה טוב באותו היום. כמובן שלא האמנתי לה. הליכתה נהיה כבדה ואיטית מיום ליום, עיניה היו רוב הזמן סגורות והיא לא נהגה לזוז הרבה. עד שיום אחד, שאותו אזכור תמיד, הגיע למבצר אותו אחד שאמא תמיד סיפרה לי עליו. הוטרינר. אלוהים נראה קצת עצוב, לא הבנתי למה. חשבתי שהוטרינר הוא העוזר הנאמן של האלוהים. אבל אז אלוהים הצביע על אמא שלי והוטרינר ניגש אליה. הוא הרים אותה, נגע בה בבטן, פקח לה את העיניים ובדק את הליכתה. הוא פנה לאלוהים ונדמה היה לי שאלוהים יכול לבכות. אבל בטח דמיינתי, הייתי מאוד מבולבל באותו הרגע. הוטרינר הרים את אמא שלי, שם אותה בכלוב עם הכרית הקטנטנה ויצא לבחוץ. מאז לא ראיתי את אימי.
החיים בהמשך היו קשים בשבילי. הייתי יושב מול החלון, למרות שאמא שלי אסרה עליי אבל היא לא הייתה פה כעת. הייתי יושב ומסתכל, אולי אראה אותה חוזרת הביתה. עבר שבוע, עבר חודש ואין זכר לאמא. עברה שנה. היא מעולם לא חזרה.
אלוהים בתקופה הזאת היה מבלה את רוב היום מחוץ לבית. לא ידעתי למה, חשבתי אולי גם הוא מתאבל על כך שאימי לא חזרה. לפעמים היה חוזר בשעות ערב מאוחרות עם אלוהים אחר. אלוהים עם פרווה ארוכה. דבר מוזר נוסף אצל האלוהים הוא העובדה שפרווה גדלה רק על הראש. מעניין איך הוא היה מתחמם בחורף בלי פרווה. לאט לאט, האלוהים האחר הגיע פעמים דחופות יותר למבצר. עד שיום אחד, בעודי מסתכל דרך החלון הגדול, ראיתי את המפלצת עם הגלגלים עוצרת ליד המבצר וממנה יצא האלוהים האחר עם מזוודות בידיו. הוא נכנס למבצר, הסתכל עליי ושם יד על הכתף של האלוהים שלי. האלוהים שלי השפיל מבט והפעם הייתי בטוח שראיתי דמעה. הוא פנה אליי, תפס אותי ובפעם הראשונה בחיי, הכניס אותי לתוך המפלצת עם הגלגלים. אחרי כעשר דקות הוא עצר והוציא אותי לבחוץ. הניח אותי על משטח ירוק שהגיע לחצי מגודלי ובעוד שהרוח נכנסת לפרוותי, הוא הוציא את החבל שהיה קשור לצווארי, הכניס לכיסו ונכנס בחזרה למפלצת עם הגלגלים. נשארתי לבדי על המשטח הירוק והרגשתי לא בנוח. התקדמתי למשטח הצמוד אל המשטח הירוק. הוא היה שחור וחלק יחסית. התיישבתי והסתכלתי לכיוון אליו הלך האלוהים, בתקווה שהוא יחזור.
ירד החושך והוא עדיין לא חזר. מאחוריי ראיתי שני פנסים גדולים מתקרבים במהירות ולפי הרעש הבנתי שזוהי המפלצת עם גלגלים. אבל היא לא הייתה דומה לזאת של אלוהים. המפלצת לא האטה כשהתקרבה אליי. האורות כבר נכנסו לי חזק לעיניים ואני לא זזתי ממקומי. חיכיתי לאלוהים שלי. המפלצת התקרבה והתקרבה, עד שכבר היה מאוחר מדי לזוז הצידה.
מסתבר שאין לי 9 נשמות. כי אם היו, הייתי קם בחזרה על רגליי ומסתכל איך המפלצת עוברת ומתרחקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world