הגיע הזמן לכתוב לך את המכתב הזה. אתה עוזב מחר בבוקר, אחרי שלוש שנים של אהבה, שנאה, כעס, כאב. אתה עוזב ואני נשאר כאן, בדיוק באותו המקום רק בלעדיך. אני כבר מתגעגע אליך, לימים הטובים והקרים, בהם הגנת עליי מפני הקור, הראית לי שאיתך אני שונה. איתך אני ארגיש מוגן מכל ההמולה שמסביב. תמיד הסתרת אותי משאר העולם, התחבאתי מתחתיך כדי לא להחשף לדברים שלא ראציתי לראות.
אני לא מאמין שאתה עוזב מחר. עד כמה שדחיתי את המכתב הזה עוד ועוד, אני עדיין מתקשה לעכל. נקשרתי אליך כל כך, היית איתי בכל מצב, בקור, בחום, בכאב, בבכי ואפילו ברגעי השמחה והאושר. נכון שלעיתים גרמת לי להתעצבן עליך בגלל דברים שטותיים ביותר, אבל אני יודע שהכל היה סך הכל לטובה. עזרת לי, במובן מסויים היית כמו חומה שהגנה עליי. יכולתי להתעלם מכולם, כאילו לא ראיתי אותם.
אני זוכר כשרק פגשתי אותך, לא הסתדרנו ביחד כל כך טוב, כל הזמן היינו מתווכחים. בזבזתי עליך הרבה כסף לאורך השנים, טיפחתי אותך וגידלתי אותך בתקווה שיום אחד אדע להעריך אותך ולאהוב אותך ואכן זה הצליח. ואתה, שצמחת אצלי לאורך 3 שנים ארוכות, גדלת כל כך מהר, התבגרתי איתך. אני לא חושב שאני מגזים כשאני אומר לך את זה ולא אכפת לי מדעתם של אחרים. אני אוהב אותך. לא אהבה שחשים במערכת יחסים וגם לא אהבה הדדית בין ידידים. אהבה בין אחים.
אני זוכר תקופה די ארוכה שהייתה מעין מבחן ביחסים בינינו. אתה רצית משהו והלכת איתו כל הדרך. משהו שלא ביקשת ממני אפילו רשות, למרות שידעת שזה בעצם גם חלק ממני. חלק שאני צריך לדעת עליו. אבל הצלחנו לעמוד במבחן. לכמה חודשים קצרים היינו שלושה במערכת יחסים הזאת. עד שלא הייתה ברירה ונאלצנו להפרד מהשלישי. אני יודע שעדיין יש לך צלקת מזה, וגם לי זה כאב לא פחות. בכל זאת, אלו שלוש שעות אם לא יותר של מריבות וצעקות איתך ועליך.
אני מצטער שלפעמים לחצתי עליך להיות משהו שאתה לא אתה. מצטער שנאלצתי לשנות אותך בלי רצונך, אבל זו הייתה תקופה כואבת. אתה היית השכבת הגנה שלי, הרגשתי שרק אתה יכול להסתיר אותי. ועם זאת, הכאבתי לך. אבל שרדת, אתה גדול וחזק יותר משהיית וכך גם אני.
אני יודע שיום אחד נפגש שוב. יום אחד אגדל אותך שוב, בלי תנאים, בלי להפרד שוב. ונוכל להתחיל לחיות שוב.
אחרי הכל, אתה רק שיער. ואף פעם לא תעזוב אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world