אני עומד על גג בניין גבוה, מאוד גבוה. כזה בניין, שאם תיפול ממנו אתה לא תחיה עוד. מסתכל למטה בעוד שיערי עף למעלה בעקבות הרוח. רגליי על קצה הבניין אם אצעד צעד אחד, כבר אראה את המלאך ששומר על שער גן עדן, אותו מלאך שאחר כך מורה לי ללכת לשד ששומר על שער הגיהנום. האנשים נראים כל כך קטנים ולא מזיקים, כל כך תמימים ועם זאת כל כך ממוחשבים. מפה, אין לאף אחד רגשות. אין הבעת פנים. מאחוריי, אין אחד שימנע ממני להתקדם, רק ההיגיון שגוסס לו במעמקי הגוף מנסה בפעימתו האחרונה לשכנע את המוח לעצור. אני קופץ קדימה, אל שער הגיהנום.
לא, זה לא טוב. זה יגרום ללחץ ובהלה בקרב האנשים שנמצאים למטה. טראומה לילדים. צריך מקום מבודד, ריק מאדם. אולי צוק. כן, צוק במדבר. כך לא ימצאו אותי ואשמש כמזון לחיות המדבר. לא אגרום נזק, לא אפריע עם צעקתי האילמת האחרונה.
לא, זה גם לא טוב. אני לא רוצה שהוריי יקברו ארון ריק. זה יכאב עוד יותר. אבל אולי חבל התלוי מהתקרה. כן, זה הדבר. אמנם לא מקורי, אבל יעיל מאוד. כן, אעמוד על המיטה ואקשור לתקרה את החבל. אטפס על המיטה, אבדוק שהחבל אכן עמיד בפני משקלי המועט ואחשוב את מחשבותיי האחרונות. את הצוואה אשאיר על המיטה, עם נר דולק לידה. כזה אני.
לפחות פעם ביום המחשבות האלה קופצות למוחי. במקרים מיוחדים, אני ממש יצירתי והורג את עצמי בדרכים שגם הסרטים לא חשבו עליהם. ואז אני נזכר, שיש חמש נפשות שנשארות אחריי, שלא יכולות להסתדר גם כשאני נמצא. אז אעזוב סתם כך? כן. כתבתי את הכתובת על הקיר כבר מזמן. הם פשוט לא טרחו לקרוא, אלא צבעו את הקיר בלבן.
לא. אני לא רוצה שתרחמו עליי. אני רוצה שתבינו אותי, שתבינו שאי אפשר להבין אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world