אני מתגעגע לאלכוהול. תחושת האיבוד חושים, הכניסה לצד המצחיק והנעים של העולם. בלי חשיבה על ביטחון עצמי או על גבולות בלתי שבירים. בלי נורה אדומה בראש שמזהירה מפני הגרוע מכל ובלי פסימיות ואף לא לרגע.
או, רגעיי הראשונים עם האלכוהול לא יזכרו לעולם, אבל אהבתי אל הסם הנוזלי שכל כך מפתה לפעמים לא תעלם. הרצון להפתח פתאום, לעשות שטויות ולהנות דווקא מהרע שבדבר, בלי לחשוב על הורה מודאג בבית או על ידידה שבכתה על כתפיי יומיים לפני.
או, כי אם אשאר בלעדיו לא אשאר בכלל. צורותיו הרבות והמעוררות חמלה ואהבה מזוייפת, כל לגימה ולגימה כמדרגה לגן עדן ובקפיצה יפתח השער הלבן הקסום.
אוי, הטעם הרע שנשאר בפי לאחר שתיית משקה קסם זה, טעם של חרטה ושנאה, קלקול ודעיכה. קול המחשבה מפלס דרכו חזרה יחד עם המודע שקודם נעלם והתחלף בתת מודע.
אוי, הסחרחורת הבלתי פוסקת של בלבול והבנה, זריקת הכוסית הקטנה. חילול הגוף והרג איבריו. תקיעת סכין בראש. אהבה נכזבת.
והתחושה... הייתה כמלאך מסתובב בראשי והנה עכשיו כשד שנכנס לנשמתי. צחוקו הרשע נשמע בכל גופי ורגליי כואבות משמחת החיים ששווה לאפר. שתיקה ארוכה, איפוס כללי וניסיון עמידה. האור הוא עמוד האש, שבוקע מהסלע המוציא מים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world