hell ain't a bad place to be?

כמה שאני מרגיש בודד לפעמים. מוקף חברים, חשבון פלאפון גבוה בהרים ואני זוכה ליחס חם כמעט מכולם. אבל רע לי, קר לי, עצוב לי. מעולם לא הבנתי את המרדף אחרי האהבה, אחרי הזוגיות והקרבה. הרי זה מעשה כל כך אגואיסטי ועם זאת כל כך טבעי.

אבל בכל זאת. אני משתוקק לקרבה, לחום, להבנה שכולם מחפשים.

אני מאוהב. מאוהב כבר שנה באותו אדם. אותו אדם, שגרם לי סבל, שנאה, דיכאון ודמעות. אבל גם הביא לכך שאני אמצא את זהותי.

והאמת? אני פחדן. מצאתי אהבה, מצאתי בן זוג מקסים ומלא אהבה לחלוק. ואני בורח ממנו כאילו אני לא צריך אותו. למה אין לי אומץ לראות אותו פנים אל פנים, לחבק אותו, לקבל ממנו אהבה כמו שרק הוא יכול? יקוללו התאים במוח שאחראים להתאהבות... יקוללו.

ולמה לעזזאזל אני לא מסוגל לכתוב את זה כמו בן אדם?