אני אוהב את השיער שלי כשהוא רטוב. הוא ארוך וחלק, מגיע לי עד בית השחי ואפילו עובר אותו. זה עושה לי צביטה בלב, מראה השיער הארוך, השחור בחלקו העליון וחום בהיר ויפה בחלקו התחתון. אני אוהב את השיער שלי כשהוא רטוב.
אחרי שסידרתי אותו והתרשמתי מאיך שהוא התארך בשנתיים בלבד, מרחתי אותו טוב טוב בקרם לבן. העלמתי את החלק העליון של הרגליים עם מכנסיים משובצות. הן תמיד גרמו לויכוח אצל חבריי, האם הקווים של הריבועים הם ורודים או סגולים. עוד לא קרה שהם פשוט זרמו עם הצבע ושאלו לשלומי, כי סתם התחשק להם. החגורה נכנסה למכנסיים, בדרך שבה לא יזכרו שאני כל כך רזה, שבלעדיה המכנסיים לא יחזיקו מעמד ויראו את הבוקסר עם הכתמים שהיה מתחת. אני אוהב את הגוף שלי. עם המשקל מתחת לממוצע ועם ארבעת הריבועים ששוכבים לי מתחת לחזה כי אין להם שכבת שומן להתכסות בה. אני לא חזק, בהחלט לא. אני לא אצליח להחזיק מעמד בחדר כושר במשך שבוע, אבל הגוף שלי הוא יצירת מופת בשבילי. הרגליים העבות אך לא שמנות, הבטן שנכנסת פנימה, שאם תביא מכה ולו הקטנה ביותר אתה תגרום לי לחוסר נשימה לזמן קצר, החזה העקום בגלל הגב המעוקם. הדבר היחיד שאני שונא בגוף שלי הוא הפרצוף, אבל זהו פרט שולי. לכל יצירת מופת יש פגם ולו הקטן ביותר. אני אוהב את הגוף שלי.
לבסוף לבשתי את החולצה, חולצה שחורה עם ריבוע מקושקש באמצע. כמו המכנסיים, זו אחת החולצות האהובות עליי. נעלתי את נעליי החדשות, שאמנם גרמו לי כאב באצבעות של הרגל, אבל אהבתי אותן. הן התאימו לי.
לבסוף הייתי מוכן. אהבתי את המנהג שקבענו לעצמנו במשפחה הזאת, כשבכל יום הולדת של אחד מחברי המשפחה, אנו הולכים למסעדה ידועה, מאלה שצריך להזמין מקום יומיים לפני כדי לאכול במשך שעה ולחזור הביתה. עם צלחות ענקיות ולבנות, מרשימות מאוד, עם כמות אוכל שלא משביע אדם בוגר ובריא. אבל מעולם לא הצלחתי לסיים את כל האוכל מהצלחת במסעדות האלה, בעוד שהשאר נהגו לסיים ולטעום מהצלחת שלי את השאריות.
בשבע בערב הייתה לנו הזמנה לשש נפשות. ברבע לשבע ישבתי בסלון וקראתי את העיתון שהיה מונח שם, בזמן שאימי ישבה לידי וקראה עיתון נוסף. לא אהבתי עיתונים. אבל זה העביר לי את הזמן. העיתון היחיד שאני מסוגל לקרוא הוא דווקא "7 ימים" וזאת רק בגלל הטורים שמצויים שם. אני נוהג להתמקד רק בשניים מהם, הטור של רענן שקד והטור של דנה ספקטור. למען האמת, אלה שני העמודים היחידים שהייתי קורא בכל העיתון.
חמישה לשבע, ועדיין לא יצאנו מהבית. אני שונא כשזה קורה. תמיד אני מוכן חצי שעה לפני זמן היציאה ואמא יושבת לידי בעוד ששאר המשפחה עדיין לא התחילה להתלבש. בזה ידועה המשפחה שלי, באיחור האופנתי שלה.
דקה לשבע, יצאנו מהבית. נכנסנו כולנו למכונית ואבא יצא מהחניה. אני שונא כשהוא נוהג. תמיד כשהוא היה על ההגה, הרגשתי כמו במסלול מירוצים. כאילו כל מכונית שנייה ברמזור היא יריב, שיש לעקוף ולהשאיר לה רק אבק ועשן. הפחד שפתאום נתהפך, או נפגע על-ידי מכונית בצומת רק בגלל שאבא החליט שכתום זה ירוק מהבהב, או העובדה שהוא בטוח שהוא הנהג הכי טוב על הכביש אז מותר לו לנסוע במהירויות בזק כשהוא עובר בלי לשים לב על יד שלט שמראה 60. אני שונא כשהוא נוהג.
אני גם שונא להיות באותו קופסא קטנה וצפופה עם חמש נפשות שגם בבית ענקי כשיש קיר בעובי 15 ס"מ שמפריד ביני לבינם אני מתעצבן. חברים שלי מעולם לא הבינו למה אני לא אומר שלום לאחותי הקטנה כשאני רואה אותה באוטובוס. בשבילי היא סתם עוד ילדה שעלתה על האוטובוס במטרה להגיע הביתה אחרי יום שלם בבית הספר. אבל לאותם חברים אין זכות להתערב בעובדה הקטנה הזאת.
הגענו למסעדה בשבע ורבע, בתקווה שהשולחן עדיין שמור. למזלנו הוא היה. למזלי, הארוחה לא הייתה נוראה כשחשבתי שתהיה.
אם תשאלו מה הייתה הפואנטה בקטע הנ"ל, אגיד שאין לי מושג. התחלתי לכתוב עם רעיון בראש ופשוט זרמתי עם מה שיצא. זה ממש לא מה שהיה לי בראש, אבל אהבתי את זה כמו שזה יצא. מקווה שגם אתם אהבתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world