בסוף כיתה י' התחלתי לשים לב להתנהגות מוזרה אצל הילד המוזר. הוא הרבה להתבודד שוב, בדיוק כמו ביסודי. לא חשבתי שזה יקרה, הרי המצב החברתי שלו פרח. הוא התחיל להשאר בכיתה יותר במהלך ההפסקות ולרוב היה מצמיד את האוזניות לאוזניו, מגביר עד לאיפה שהפלאפון היה נותן לו ומוריד את הראש. זה לא כמו ביסודי. ביסודי הוא אמנם היה מתבודד, אבל הוא מעולם לא הוריד את ראשו, אלא בהה בשאר הילדים או בעץ הנע מחוץ לחלון הכיתה.
בסוף כיתה י' הציונים שלו המשיכו להדרדר. הוא אמנם לא נכשל, אבל הוא גם לא השקיע. דבר שלא התאים לו. ואז לא ראיתי אותו חודשיים.
בתחילת כיתה יא' הוא נראה שוב בסדר גמור. הוא לא התבודד והלך תמיד עם החבורה שלו. שני דברים קרו באותה השנה לאותו ילד. הראשון, הוא הפסיק להשקיע ואפילו לדקה אחת בלימודים. הוא קיבל נכשלים רבים, אבל הוא הצליח לשמור על ממוצע סביר. הדבר השני היה, שהתחילה לעבור שמועה. שמועה שטענה שאותו ילד, זה שליווה אותי את כל ה12 שנות לימוד, הוא בעצם הומו. זה הבהיר לי כמה דברים בנוגע לעבר. למה תמיד היה נלחץ בקרבת בנות ובנים כאחד, למה היה בוהה לרוב בבנים המשחקים ולא בבנות ושיערתי שהתקופות שבהן חווה נפילה, שבהן חזר והתבודד בתקופה האחרונה, הן בעצם תקופות של חיפוש עצמי.
כיתה יא' עברה. יב' הגיעה. השמועה החלה להתפשט מהר יותר ויותר, עד שלבסוף השמועה הגיע לאחד מחבריו, שסיפר לו בפעם הראשונה. נראה כאילו הידיעה לא הציקה לו כל כך. הוא היה קצת מופתע, קצת נלחץ אולי, אבל שום דבר לא קרה מעבר לכך.
ואז הגיע סוף יב'. עם כל הלחץ של הספר מחזור, הנשף סיום והגיוס לצה"ל, הילד המוזר התאבד. לא בגלל הספר מחזור ולא בגלל הגיוס. אלא העובדה שהוא הומו הרגה אותו. כנראה שהוא לא הצליח למצוא פתרון, כנראה שהוא לא הצליח להשלים עם עצמו.
הילד המוזר הזה, הוא בעצם אני הפנימי. מרגשי התמימות והסקרנות של ימי הגן והיסודי, אל המתח והלחץ של החטיבה ועד לפחד, בלבול ולחוסר השלמה של התיכון. הוא לא סיים את התיכון, הוא לא זכה להרגיש איך זה להיות מאושר. הוא לא ירגיש לעולם איך זה להיות במערכת יחסים, דבר שהוא כל כך השתוקק לו. אני חלול.
אני חייב להעיר כמה הערות לגבי הקטע הזה.
כשהתחלתי לכתוב, הייתה לי פתיחה נהדרת, גוף דרמטי וסיום מושלם. אבל הכל התפקשש כשהתחלתי לכתוב. ההתחלה לא נראתה כבר כפי שרציתי, הגוף לא סיפק אותי בשום צורה והסוף... הסוף הוא זה שהיה קשה. הסוף שקבעתי לעצמי לפני הכתיבה היה ברור, הילד המוזר מתאבד והילד המוזר הוא בעצם אני. סוג של מראה, שמראה לך את עצמך בעתיד. אבל זה לא הלך כמתוכנן, לכן החלטתי לרצוח את הנשמה ולא את הגוף. אני מאוד לא שלם עם הסוף הזה, אני מאוד לא שלם עם הסיפור הזה ונדרשו ממני מאמצים רבים כדי לסיים אותו. לכן הסוף אינו מפורט כמעט בכלל, קופצני וקשה להבין את הפרטים הקטנים. מקווה שתסלחו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world