כיתות ד'-ו' עברו מהר מאוד בשבילי. יצא לי פחות להסתכל על הילד המוזר הזה, השקט ולהתעמק יותר בעצמי ובלימודים. בכל שלוש השנים האלו, הוא היה תלמיד מצטיין מבחינת לימודים. הוא היה מקבל 90 ומעלה וכולם קראו לו חנון. הוא היה מכין את שיעורי הבית שלו כל הזמן. בעצם לקראת סוף ו' הוא התחיל לפגר בהכנת שיעורי הבית שלו. כנראה שנמאס לו.
בכיתה ו' הוא נבחר להיות אחד מכמה תלמידים מעטים בשכבה, שישמשו כחונכים לתלמידים בכיתה ג'. הוא קיבל ילד מופרע, אבל ביישן. הוא מעולם לא התלונן עליו כמובן. אבל הוא ידע שחונכות זה לא משחק ילדים, אלא משימה אחראית. לכן הוא לא הצליח בה. לאחר כמה מפגשים, הדבר נפסק מכיוון שלא יכל להמשיך יותר.
ואז עלינו לכיתה ז'. הכיתה שלמעשה כולנו פחדנו ממנה. פה התחילה תקופה חדשה, יותר רחוקה מהבית. דבר שאילץ את הילד להתחיל להגיע לבית הספר באוטובוסים. כמובן שהוא לא אהב את העניין. באוטובוס אין פינה מיוחדת שהוא יוכל להיות בה עם השקט שלו. הוא שנא להדחס בין כל האנשים, הזקנים והצעירים, בדכם ליום עמוס סידורים. הוא היה מראה את הכרטיסייה שלו לנהג האוטובוס בלי להוציא מילה והולך לתפוס לו מקום שיתאים לו. ואז, בפעם הראשונה, הוא התחיל לשמוע מוזיקה. דבר שהוא מעולם לא התרגל אליו או רצה אותו. כנראה כך היה יכול להתעלם מהצפיפות באוטובוס.
בחטיבה נאלצנו להפרד ורק מעטים מאיתנו נשארו ביחד. אני נשארתי באותה כיתה עם הילד המוזר. הכרנו את המחנכת שלנו ובאחד מהשיעורים הראשונים שלנו בחטיבה היא שאלה כל תלמיד איך קוראים לו ובמה הוא ירצה לעסוק כשיגדל. כל אחד אמר את שלו וכשהגיע תורו של הילד, הוא אמר בקול כל כך חלש שנאלץ לחזור על דבריו. הוא אמר שהוא רוצה להיות וטרינר. חלום ממוצע לילד בגיל כזה. שמתי לב שכשסיים את דבריו הוא נשם לרווחה והתחבא טיפה מאחורי השולחן.
אני חושש שהשמטתי פרט מאוד חשוב. הוא מעולם לא היה לבד מבחינה חברתית. תמיד היו איתו 2-3 ילדים שנהגו לבוא ולדבר איתו, לצחוק איתו ולעיתים לשחק איתו. אבל הוא תמיד דחה אותם. תמיד שתק והעדיף לשבת בכיסא שלו ולהסתכל על שאר תלמידי הכיתה בהפסקה. מאז שאני זוכר אותו, תמיד היה מישהו לידו, שמר עליו והזמין אותו לשחק. אבל הוא תמיד סירב. טוב, כמעט תמיד. היו פעמים שאמא שלו הכריחה אותו לצאת לשחק עם השכנים, ילדים בגילו. הוא לא אהב את זה וחש שגם הילדים השכנים לא אהבו לשחק איתו.
לאחר חצי שנה, כשהגיע סוף המחצית של כיתה ז', הגיעה הרכזת של השכבה, שהיא גם המחנכת שלנו וביקשה שהילד ייצא לדקה מהכיתה. לא שמעתי מה קרה בחוץ, אבל הוא אחר כך סיפר לי כששאלתי אותו. הצמידו לו חונך מכיתה י'. זו הפעם הראשונה שאני שומע שהוא מדרדר בציונים. הוא כבר לא נחשב לתלמיד המצטיין, עכשיו הוא היה בין החלשים. אבל בסופו של דבר, גם החונכות הזו לא עבדה והוא נשאר לבדו. זה לא הפריע לו, זה דווקא שימח אותו.
כיתה ח' עברה מהר וכיתה ט' עברה עם שינויים גדולים אצל כל תלמיד ותלמיד. גם הוא עבר שינוי. אמנם לא גדול, אבל הוא התחיל לדבר. הוא כבר לא היה יושב ושותק כל היום, הוא היה יוצא לבחוץ או מבלה עם חבר בכיתה.
את סוף ט' הוא סיים בציון ממוצע. עלינו לי', לתיכון ונשארתי באותה כיתה איתו. בכיתה י' קרה דבר קצת מהיר. בכיתה י' הוא התחיל עם הרומן שלו למוזיקה. הוא קנה גיטרה בס והתחיל לנגן. הוא התחיל לשמוע רוק ואף מטאל. אבל השינוי החיצוני הגדול ביותר היה כשהוא התחיל להאריך שיער. מתולתל כמובן. הוא מצא חבורה שהצליח להסתדר איתה. חבורה ששמעה מוזיקה כמוהו, הסכימה לבלות איתו והיו נגנים בעצמם. מאז הוא מסתובב איתם. עכשיו כבר היה קשה למצוא אותו בכיתה. את רוב ההפסקות הוא בילה בחוץ עם החבורה החדשה שלו, או הסתובב בחצר עם חבר או ידידה.
*המשך בפוסט הבא*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world