עוד מהגן הוא היה ילד שמשך את תשומת לב הגננות, המורים לעתיד וכמובן חבריו לגן ולכיתה. הוא היה קטן מכולם, בגובה כמובן, בעל שיער שחור קצוץ, שאם היה מתארך ואף בכמה סנטימטרים מעטים הוא היה הופך למתולתל, עיניים חומות שרוב הזמן היו מתבוננות ברצפה, טיפה שמנמן וקול שלעולם לא נשמע. אני זוכר שבשנים הראשונות היה קשה להוציא ממנו מילה. את כל רצונותיו היה מביע דרך הנהון לפה והנהון לשם, לרוב בלי להסתכל בעיניי השואל. הגננות היו אוהבות אותו מהסיבה הפשוטה שהוא היה שקט ולא יצר שום מהומה.
לראשונה פגשתי אותו בגן הדתי. כולנו היינו מופיעים עם כיפות קטנות שסבתא שלנו הביאה לנו. אני זוכר עד היום, שכל פעם שאימו של הילד הייתה מכניסה משהו שלא מצא חן בעיניי הילד בכריך, הוא היה עוזב את הכריך והולך לשבת בצד, מחכה בסבלנות שכולם יסיימו לאכול. הוא שנא להפריע לגננת באוכל, הוא שנא להפריע לשאר הילדים באוכל. אבל הגננת אף פעם לא התעלמה ממנו וכל פעם שבאה לשאול מה לא בסדר, הוא היה בוכה ומתאר בחצאי מילים מחוסות דמעות את הבעיה שהייתה בכריך שלו. הוא מעולם לא עשה את זה מפינוק. הוא בכה מסיבה אחת ברורה - הוא גרם לגננת לקום באמצע האוכל. הוא תמיד שנא את התשומת לב שהגיע אליו ודחה אותה. הוא תמיד רצה להיות בלתי נראה, כך שאף אחד לא ישים לב אליו ושהוא לא יפריע לאף אחד בסביבתו.
העברתי איתו שנתיים בגן הזה. היינו בני 4-5. כל מה שהוא היה עושה בגן זה לתפוס לעצמו צעצוע שברוב המקרים אף ילד אחד לא רצה, לשבת בצד החדר ולשחק עם עצמו. הוא מעולם לא אהב לשחק עם האחרים. פעם אחת, שהגננת אמרה לו לשחק ביחד עם שאר הילדים, כמובן שהוא לא הוציא מילה והלך לשחק, שאר הילדים לא הבינו את שפתו וזה היה נגמר בצעקות של הילדים וביקורות עליו. הוא היה מתרחק בדמעה ויושב בצד עם ראש מורד. רק מילים מועטות מאוד הוציא הילד במהלך שהותו בגן.
עלינו לכיתה א'. זו הכיתה שהכי פחות התייחסתי אליו, הייתי עסוק בלרכוש חברים חדשים ולמצוא משחקים חדשים בחצר בזמן ההפסקות, כמו כל ילד בגיל שש שרק עלה לכיתה א'. אבל לא הוא. הוא היה מיוחד, משהו היה שונה בו. בגיל הזה עוד לא הבנתי מה וכמו שאר ילדי הכיתה התרחקתי ממנו וצחקתי עליו לא רק מאחורי גבו. אבל רק ניסיתי להיות חלק משאר הילדים. האמת היא שריחמתי עליו.
כמו בגן, גם בכיתה א', כשהגיע הצלצול להפסקה הוא היה ממשיך לשבת במושבו המרוחק ולאכול את מה שאמא הכינה לו מוקדם יותר. הפעם הוא כבר לא בכה בכלל בעיה קטנה בכריך. כמובן, שכמו הגננות, גם המורה מאוד אהבה אותו. הוא היה שקט יותר מכל תלמיד שאי-פעם הכירה.
במשך שבוע או שבועיים, הוא היה נוהג לצאת לחצר, להסתובב ולהסתכל על הילדים המשחקים. יום אחד הוא עשה את הסיבוב הקבוע שלו בחצר ופגש בכמה ילדים בכיתות הגבוהות. הוא לא אהב אותם והשתדל לא להפריע להם כמובן. אבל זה לא עזר. הם תמיד היו צוחקים עליו ועל המראה שלו. ובזה הסתיים המנהג של לצאת לחצר עד כיתה ג'.
יש לי זיכרון מאוד ספציפי ממנו בתקופה הזו, בכיתה ג'. באמצע השנה,כהרגלו, הוא הגיע לכיתה בדממה. אבל הפעם היה בו משהו שונה. אלה היו זוג משקפיים חדשות שהיו מונחות על אפו. כחולות ועגולות. כל הכיתה הייתה מסתכלת עליו ומצחקקת. וגם אני. אבל ככל שעברו השנים הבנתי שיש בו משהו, משהו מיוחד. רק לא הצלחתי להניח את ידי על אותו משהו. אך המשקפיים לא הביאו לו כל טוב. מהר מאוד ילדים גדולים ממנו בכמה שנים צחקו עליו עוד יותר והתחילו לקרוא לו בכינויים. הוא לא יכל להגיע בבוקר לכיתה מבלי שיצעקו לעברו כינוי או שניים. ואז החלה תופעה נוספת שאפיינה אותו עד היום הזה. הוא התחיל לאחר בקביעות. לא בדקה ולא בשתי דקות, אלא בעשר דקות. אני לא יודע למה, אבל זה הפך להרגל. אולי רצה להתחמק מהילדים שהציקו לו, או אולי הייתה זו בעיה בבית. הוא מעולם לא נראה שמח מזה שאיחר, מכיוון שזה היה אומר שכל הכיתה תסתכל עליו במשך דקות ארוכות והוא יאלץ לדבר עם המורה ולהסביר מדוע איחר. הוא שנא את זה יותר מכל, לדבר עם המורה לפני כולם.
*המשך בפוסט הבא*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world