הישיבה מול המחשב בסופו של דבר התחילה לשעמם. זה קורה לעיתים תכופות, אני יושב ובוהה מול המסך ומתחיל להכנס לאותם אתרים שוב ושוב בתקווה שפתאום יקפוץ עליי משהו חדש, משהו מרתק שיעסיק אותי לדקות הבאות. כמובן שזה לא קורה. אני תוהה אם המחשב והטלוויזיה הם חלק גדול מהרס הדור הזה או שהוא תופס תפקיד קטן מאוד.
עד שהישיבה נמאסה עליי. זה היה לילה, הרחוב חשוך כאילו כל האורות שאמורים להאיר את הרחוב הופיעו רק בחדר שלי. אור לבן חזק מהרגיל, בחדר מבולגן. בגדים זרוקים בכל מקום, נקיים או לא אני כבר לא מבדיל, כוסות ריקות של קפה ותה, זבל על הספריה והכל מואר באור חזק.
12 אחים יש לי, מתרוצצים בחדרי הבית, צופים בטלוויזיה, אוכלים, משחקים במחשב או סתם מדברים ביניהם. תפסתי את האולר שהיה מונח על הספריה לידי, פתחתי את הסכין החדה ביותר שהייתה בו וקמתי.
ניגשתי לחדר הראשון, חדר קטן עם טלויזיה ומיטה. במהירות ובלי לחשוב פעמיים התחלתי להניף את היד ולהוריד, להניף ולהוריד, עד שכולה הייתה מלאה בדם, שהתפזר גם על כל החדר. זה לא היה רועש, הוא לא נע ולא צרח. יש לי 11 אחים.
עברתי מסדרון קטן, נכנסתי לחדר נוסף. הפעם הייתה רק מיטה וספריה. התקדמתי לכיוון המיטה והתחלתי בעבודה בשנית. להניף, להוריד, להניף, להוריד. דם היה על הסדינים, על הכרית ועל הספר שעד לפני רגע היה בידי האח ה11. יש לי 10 אחים.
יצאתי מהחדר, עברתי מסדרון ארוך, ירדתי במדרגות. 18 מדרגות. פניתי שמאלה והגעתי לסלון. ושוב, כאילו אני כבר מומחה בדבר, בלי למצמץ התחלתי בעבודה. להניף, להוריד, להניף, להוריד. ואז שוב. להניף, להוריד, להניף, להוריד. ספה אדומה. יש לי 8 אחים.
הגעתי למטבח. הפעם התת מודע שלי התחיל להתעורר. כזומבי התהלכתי וביצעתי את פעולת ההנפה וההורדה מספר פעמים, אך עכשיו הייתי חצי ער. עמדתי דקה וצפיתי בילד אוכל. אמנם המוח התנגד, אבל הגוף לא היה בשליטתו. הנפתי והורדתי, הנפתי והורדתי. אוכל ברוטב אדום. יש לי 7 אחים.
הליכה קצרה, דמעה בעין, הנפה והורדה, הנפה והורדה, יש לי 6 אחים.
התפרצתי בבכי ונפלתי על הברכיים, החזקתי בגופתו של האח ה7 שעד לפני רגע היה חי ואני לקחתי ממנו את הזכות לחיות. זעקתי לשמיים, הפלתי את האולר ולרגע עברה מחשבה על התאבדות.
וההורים ישנו בחדרם. הדלת פתוחה, החדר חשוך וכמובן שאינם ישמעו דבר. הרי הילדים לא קראו לעזרה.
ואז התעוררתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world