הירידה מהאוטובוס התבצעה כמעט ללא שימוש בחוש הראייה. מסביב היה רק ערפל כבד מאוד, אותו אחד שהופיע באותו הבוקר בבית המלון לפני מספר שעות. מולנו, מצדדינו ומאחורינו היו משלחות רבות, מישראל, מיפן ומאוד כמה מדינות אירופאיות שלא הצלחתי לזהותן. הזדרזנו והלכנו כקבוצה אחת כדי לא לאבד אחד את השני בתוך הערפל למה שנראה כפסי רכבת ישנים מברזל, שלא נעשה בהם שימוש זמן רב. ובאמת, לא נעשה בהם שימוש זמן רב. אם הראות הייתה טובה, היינו יכולים להסתכל לאחור ולהביט במסילה שאינה נגמרת, שנכנסת לתוך עיר קטנה שאת שמה איני זוכר. מולנו שער המחנה. מיד התחלתי לדמיין: רכבות זורמות כל 20 דקות, נכנסות בשער כאשר ידיים רזות ודוחות נדחפות בין החלונות הקטנים והגבוהים של הקרונות. צעקה גרמנית, כניסת הרכבת, צעקות מוות מתוך הקרון.
נכנסנו דרך שער התיירים. היה קר, הדשא שהציף את המחנה היה מכוסה בשכבה לבנה. גדרות תיל ארוכות גבוהות ומלאות החלודה היוו כגבול למחנה ההשמדה האיום ביותר שקם. הליכה קצרה, פנייה ימינה והנה הגענו לשטח של כמה וכמה בלוקים. כל בלוק היווה צריף, לינה, בית שימוש. זה היה השטח שמיועד לנשים הצעירות והיפות. נכנסנו לאחד הצריפים, שהיה מורכב מעץ, כביכול חומר הבנייה הקל והמהיר ביותר באותה תקופה. אותו אוסף של צריפים שימש כמקום המתנה של הנשים הצעירות כתחנה אחרונה לפני ההגעה לשדה הקרב, שבו הן היוו תעסוקה לחיילים הגרמניים שבחזית. משום מה, גם העובדה הקשה הזו לא נגעה בי והיא עברה לידי כעלה קטן ברוח חזקה.
חזרה לפסי הרכבת. כעת עמדנו לפני ה"רציף", בו הורדו האנשים והמשפחות וחולקו לשלוש קבוצות עיקריות - מוות מידי, עבודה או שליחה לחזית בתור חפץ שעשוע לגרמנים. שוב דמיינתי: ילדים בוכים מורדים מהקרון בכוח, סידור בטורים שונים תוך כדי קריעת הילד מאימו, מחזה נתעב ובלתי ניתן להבנה. גרמני אחד עומד, מצביע עם האצבע ללא הכפפה להיכן לשלוח את הילדים ולאיפה הגברים. לבסוף, אחרי שכולם עוזבים לעבודה או למשרפות, העבדים שנשארו מוציאים את הגופות מהקרון. אנשים זקנים בעיקר, אך גם תינוקות שלא שרדו. על הרציף ערימה שמנה של גופות ערומות, שמיד נשלחות למשרפות שממוקמות בסוף המחנה. גם זה לא נגע בי. הייתי... אדיש.
המשכנו ללכת והפעם פנינו שמאלה, ישר, ימינה והמשכנו ישר. ישר למשרפות. דרכם האחרונה של בני אדם רבים. שתי משרפות ניצבו מולנו. אוסף של לבנים. הנאצים כמובן לא רצו להשאיר ראיות, לכן פוצצו את כל המשרפות. אבל כאן, הדמיון שלי כבר קרס מנסיונות חסרי תועלת להביא את הבניין למצב עמידה ופעולה. כל מה שראיתי היה קיר שחור שחסם את אור השמש וצעקות של נשים ותינוקות. גם לזה הייתי אדיש.
אבל יש מדרגות מאותה תקופה. אותן מדרגות שבהן ירדו מאות אלפי בני אדם אל תא ארוך וחשוך, תא התפשטות. מדרגות שבעצם סימלו בשבילי את המדרגות לגיהנום. אין דרך חזור. נכנס אדם לבוש ותוך פחות מ5 דקות הוא יוצא בתור עשן אל השמיים, מתנועע עם הרוח. גם זה לא נגע בי.
סיבוב קצר סביב ההריסות של משרפות אחת ושתיים, הדלקת נרות נשמה וחיבוק עם ידידה.
תוך כדי ישיבה ליד האנדרטה הגדולה ליד המשרפות, התיישב מולי פרפר. פרפר כתום עם נקודות שחורות, פסים לבנים דקים ומחושים די גדולים. זה היה פרפר גדול, כאלה שרואים רק בתוך הטבע עמוק עמוק, איפה שיש חיים מלאים ומחזור חיים תקין. הוא השוויץ בכנפיו, נח לו דקות ארוכות ואז יצא לדרך. הראה לנו שיש פרפרים באושוויץ למרות מה שאירע באותו מקום מזוויע וידוע לשמצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world