אני חושבת שב72 שעות האחרונות בחיים שלי התעסקתי בך, ובמה שאתה חושב, מרגיש, מצפה..

והחלטתי להניח לזה, לשים בתוך קופסא ולסגור מאחורי.

בחיים אני לא אשכח אותך, אין לי אפילו ספק בכך. העניין שאני חייבת להמשיך הלאה, ולתת לך לחפש אותי קצת.

אני מצטערת שזה הולך בדרך הזו. אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לשבת ולחכות לך.

אני חייבת להמשיך הלאה. פשוט ככה. אמנם אתה תמיד תהיה בזווית העין שלי.

ואני כן מקווה שזה לא באמת נגמר, ושאתה תזום. אבל גם אם לא, הלא הזה. עליו אני צריכה לחשוב כרגע.

יש לי עוד המון מה לעבור, כדי להישאר שם, במקום. 

אני באמת אוהבת אותך ילד.

תזכור אותי?

עוד טיפה וזה נגמר.

ואני עדיין שוקעת עמוק עמוק בתוך הדמות שלו. כותבת כמה משפטים - מוחקת. נעלמת. הכל מוזר.

הבטחתי לעצמי שאני אהיה זו שלא תוותר הפעם. 

בקיצור, תקופת המבחנים... אחת התקופות היותר מזעזעזות בחיי.

קצת רע לי. קצת טוב לי. קצת לחוץ לי. והכל הכל ביחד.

היינו ילדים, אפשר להגיד שהעברנו המון שנים ביחד. לצערי, גם המון שנים בנפרד.

לא ידעתי בכלל שאתה מסוגל בתפנית כזו חדה - לחזור לחיים שלי, לגרום לכל הרגשות שהיו פעם לצוף רק בעוצמה הכי גדולה שהרגשתי.

ועכשיו אני בעיקר מפחדת, שזה לא אמיתי. שזה ייעלם. שאני טועה.

אני יודעת מה אני מרגישה, אמנם עדיין לא מודה בקול רם - אבל הבטן מתהפכת כל-כך.

לחשוב כמה שנים עברו. ואיזו כאפה זו של מציאות.

ואני מנסה להתאפס עוד ולהבין איפה אני, מי אתה.. ומה נסגר עם ההרגשה הזו איתך.

זהו. חזרתי לגיל 16 שוב.

תשאר.