http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410"רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי: הפחד מהכשלון" פ. קואלוheCopyright 2026 -Yaheli-. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14360997<div align="right" dir="rtl">יש לי יומולדת אבא, יש לך בת, בת 27 שמסתובבת בעולם כמו ציפור תלושת כנפיים, נישאת על גבי העננים. כל יומולדת, עולה לי הסצנה שבה שוחחנו על היומולדת 18 שלי, שנייה לפני שהחליטו שהגיע זמנך. דיברנו על איך הזמן עף ואהיה בוגרת ועוד שנייה צבא... והנה, קאט להיום. אני מתיישבת לכתוב כשזה נהיה חזק ממני... כבר שנים שלא כתבתי באמת. רק רציתי להגיד שהעולם לא השתנה יותר מדיי, עדיין עצוב וקשה לחיות כאן. מעט קשה יותר, כי אתה לא נמצא כאן.. אני מתגעגעת!! </div>Wed, 29 Jul 2015 22:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14360997http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=14360997http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14110906<div align="right" dir="rtl">אנחנו חברים כ"כ טובים כבר לא-מעט שנים, אמנם היו שנות-התנתקות, אבל זכרתי אותך תמיד. מטורפת על השיחות והצחוקים הבלעדיים שלנו, איך שהכימיה המחשבתית שלנו זורמת לה ברצף. היכולת הזו, הכה נדירה, להיות מסוגלים לצחוק על הדבר הכי מטומטם בעולם - וגם על מה שמצטייר כהומור גבוה. אין דבר שאתה לא יודע עליי, עברנו יחד תקופות שפל ותקופות יפות. דאון תהומי ואושר עילאי. עד לא-מזמן, תהייתי אם לנצח נשאר כאלה, גם כ"מבוגרים" בעלי משפחה. אם תמיד נמצא את החוט-מחשבה המשותף הזה בנינו.. ואפילו אם ילדנו יצליחו לחוות זאת בניהם. משהו השתנה בי לפני מס' שבועות, הנה משהו שלא שיתפתי אותך בו.למרות שאנחנו אף פעם לא חוסכים מידע/מחשבה/הגיג/רעיון אחד מהשני. רגשות, אחרים. פתאום הרגשתי איך המגננה נושרת לה ואני הופכת לפגיעה. אנחנו הרי נוהגים לרדת אחד על השני דיי הרבה, פתאום הגעתי למצב של בכי. כשזה קרה - תחילה לא הבנתי איך זה בכלל אפשרי שאני אעלב ממך? וגם אתה תהיית את אותו דבר. בין להפגע ממך משטות לבין לדבר איתך על הכל, התחלתי להרגיש מן תשוקה מסוות כזו. תמיד אמרנו שאנחנו כמו אחים ואין מצב שבעולם שנהרוס</div>Tue, 13 May 2014 20:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14110906http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=14110906http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14110892<div align="right" dir="rtl">אני "חוגגת" 11 שנים בישראבלוג, מה שהופך אותי לדיי ותיקה זכרתי שמדובר בחודש מאי, חודש מאי הוא זכיר עבורי (לאו דווקא בגלל הבלוג) נכנסתי והצצתי לראות איפה הייתי לפני 11 שנים ומה קרה איתי במהלכם. חוץ מה-4 השנים האחרונות, כתבתי כל-כך הרבה, על כל דבר קטן שעבר לי בראש, שרק חלף בדרך לטימיון. פתאום חשתי געגוגעים עזים, אל עצמי בעיקר. אל היכולת הזו - לכתוב. בלי לחשוב. הקהילה כאן הייתה מאוד חשובה לי, במשך 5-6 שנים כתבתי בלוג עם המון מנויים וכניסות. ועכשיו ישנה חרטה על כך שניתקתי אותו ממספרו המקורי והוא שוכן לו אי-שם, קיים רק עבורי ופה קיוויתי סופסוף לקבל "דף חדש" אבל, כמו בחיים הרגילים, קולטים כמה קשה להתחיל מ-0. בלי התגובות. ובלי אנשים שבאמת אכפת להם. () בעיקר מחשבות, מדברת אל עצמי, לא כותבת.. ובטח לא מתעסקת בעיצובי בלוג (איפה אופציית הHTML?!) אין ספק שאני מרגישה אבודה קצת, הקרקע נשמטה מתחתיי ועדיין לא הצמחתי לעצמי כנפיים, מנסה לאחוז בקרקע בכפות ידיי ולאט לאט לטפס. בלי כנפיים. בלי עזרה. בעצמי. </div>Tue, 13 May 2014 19:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14110892http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=14110892http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14104464<div align="right" dir="rtl">כל שנה אני חושבת על עצמנו כחברה, מה בעצם חוגגים? מעבר להקמת המדינה וכל הגאווה על-כך. חלק מהאנשים, ישר חושבים על "מנגל" כמילה מקבילה, לא יודעת מי עוד יושב ומהרהר בכך, הייתי רוצה להאמין שיש עוד כאלה. אנחנו לא חברה טובה, רחמנית ומקבלת. לא אוהבת ולא דואגת. מחפשת תמיד איפה עוקצים אותה ואיפה לעקוץ בחזרה. הכביש? הכביש הוא הדרך הטובה ביותר לגלות את זה. כשאני חולפת על פני "קבוצת מכוניות" ומשווה אותה לעדר, מנסה להבין - הכביש כולו ריק. איך דווקא הם לא מתפזרים?ואיך אנחנו עדר חוץ מאשר על הכביש? (נענים למיסוי, נענים לנורמות חברתיות בלי לשאול למה?) דבר דומה אפשר למצוא גם בין הולכי הרגל ברמזור אדום, תמיד יהיה אחד שיעבור וכל היתר אחריו. למה? למה בכביש כשאני מאותתת (כמה ת'!), מנסה להכנס לנתיב, אפילו פולשת כבר (כי אחרת פשוט לא יתנו!) ועדיין לא נותנים? למה? הגרועים מבינם אפילו מצפצפים לי. איזו מן חברה יש לנו? היום, כשהייתי בתוך המעלית, בדרך לעוד תור אצל הרופא, נכנסה אישה ושאלה את השומר בכניסה לבניין "איפה נמצא X?"השומר לא יודע. ושמעתי אותה וקראתי לה להכנס למעלית ועצרתי אותה עבורה. אמרה תוד</div>Mon, 05 May 2014 16:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=14104464http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=14104464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13892697<div align="right" dir="rtl">היי אתה, מה שעובר לי כרגע בראש זה - איפה טעיתי? ואולי אני סתם חושבת/מנתחת/מתעצבנת? הרגש השתלט עליי כ"כ מהר, לא הצלחתי להתאפס עדיין. לא הבנתי מה קרה.. והיא פתאום הגיחה - זו החרדה. חרדת הנטישה. ששוב יקומו ויעזבו. אני פשוט לא מצליחה להשתלט על התחושות שבגוף. ישנה בקושי בלילה, לא נרדמת מהמחשבות שאולי איבדתי אותך. ממתי כ"כ אכפת לי? מנסה להזכר בפעם האחרונה שהרגשתי ככה, את הפחד. את החרדה.. אני חושבת שהיא פשוט מקוננת בי, אבל אתה זה שהפך אותה למוחשית. היא פשוט רקמה עור וגידים ולבשה את דמותך. למה? הרי הסיבה שהרגש השתלט כ"כ מהר, זו תחושת הבטחון שהייתה לי איתך. שלא הרגשתי מעולם. שזה - זה נדמה שהחרדה השתלטה עליי. אני פשוט מפחדת, מפחדת מהעוצמה של מה שאני מרגישה ומפחדת שמחר הכל ישמט לי תחת רגליי. ששוב ארגיש קטנה ולבד / לבד וקטנה. ואולי זה לא רק במוח שלי, אולי זו לא רק היא. ואולי.. דיי. </div>Wed, 28 Aug 2013 01:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13892697http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=13892697http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13891783<div align="right" dir="rtl">אני זוכרת את האתר הזה, הקהילה המדהימה הזו מ2002. היה מרגש לפתוח פה בלוג, עכשיו אני בבלוג אחר, מקום אחר. היו לי 4 ספרות ועכשיו הן 6. מוזר שברגעים שאני לא כ"כ מתכוננת אליהם, אני מגיעה לכתוב כאן. למרות שביום-יום, צצות כל-כך הרבה מחשבות "אכתוב, אחזור לכתוב" ואני לא חוזרת. בעצם, היו אלה 4 שנים של כתיבה, על כל שטות שעברה לי בראש. היו קוראים נאמנים לאורך כל הדרך. אבל אז חיי השתנו, אי שם במחצית 2006. מאז, לא יכולה לכתוב. לא מעצבת בכלל. ואז.. כל כך נהניתי מזה, המקום הזה, היה מקום מפלט. אני יודעת שזה מה שמשחרר אותי. הכתיבה הזו.. ואיכשהו, אני לא מוצאת לה מקום. נתראה בשנה הבאה?</div>Tue, 27 Aug 2013 01:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13891783http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=13891783http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13622490<div align="right" dir="rtl">הבטחתי לעצמי לכתוב לך מכתב. להכריח את עצמי, אחרי כל הזמן שעבר, שאני יכולה לשבת ולכתוב לך. ועכשיו, אני מרגישה שאני באמת יושבת מולך וזה מקשה עליי את הכתיבה. אנחנו מכירים קצת פחות משנה, ומהרגע הראשון הרגשתי שזו לא פגישה מקרית, שאנחנו מכירים עוד ממזמן ושאתה לא "עובר אורח". אני מאמינה שיחסים עם אנשים הם לרוב יחסים לעונות ומעטים נשארים לחיים שלמים. ואתה מצאת לך משהו אחר, ואני תוהה אם זה סוגר עלינו את הדלת.. ואם אני אוכל להשלים עם זה או שזה משהו שאני אסחוב אחריי. ואולי טעיתי ואתה איש של עונה שאמור לעזוב בקרוב, אתה טוען שהתגעגעת ושיש בנינו משהו מיוחד. אבל יבשה וים חוצים בנינו.. האם זה תם? אורי, המכתב הזה לא הוציא שמינית ממני. מתגעגעת.</div>Sun, 06 Jan 2013 09:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13622490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=13622490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13293213<div align="right" dir="rtl">אולי יש מתוך 100 אלף איש, אדם שנשאר לבד בחייו. אינסוף פעם עברה בי המחשבה - "מה היה בחיי הקודמים?" כאילו נועדתי לחיות פה לבד, לעבור חיים לא קלים ולמות. אני לא מבינה איך אפשר למצוא נחמה שהכל מסביב נשאר כ"כ אפל. אני דיי מחשיבה עצמי לאדם שמח, חייכני שרואה (משתדלת) לראות דברים על הצד השמח, מתישהו נגמר הכוח ומתחילות השאלות..... נמאס לי להיות פה לבד. </div>Sat, 02 Jun 2012 03:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=13293213http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=13293213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=12295543<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שב72 שעות האחרונות בחיים שלי התעסקתי בך, ובמה שאתה חושב, מרגיש, מצפה.. והחלטתי להניח לזה, לשים בתוך קופסא ולסגור מאחורי. בחיים אני לא אשכח אותך, אין לי אפילו ספק בכך. העניין שאני חייבת להמשיך הלאה, ולתת לך לחפש אותי קצת. אני מצטערת שזה הולך בדרך הזו. אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לשבת ולחכות לך. אני חייבת להמשיך הלאה. פשוט ככה. אמנם אתה תמיד תהיה בזווית העין שלי. ואני כן מקווה שזה לא באמת נגמר, ושאתה תזום. אבל גם אם לא, הלא הזה. עליו אני צריכה לחשוב כרגע. יש לי עוד המון מה לעבור, כדי להישאר שם, במקום. אני באמת אוהבת אותך ילד. תזכור אותי?</div>Sun, 30 Jan 2011 01:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=12295543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=12295543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=12294640<div align="right" dir="rtl">עוד טיפה וזה נגמר. ואני עדיין שוקעת עמוק עמוק בתוך הדמות שלו. כותבת כמה משפטים - מוחקת. נעלמת. הכל מוזר. הבטחתי לעצמי שאני אהיה זו שלא תוותר הפעם. בקיצור, תקופת המבחנים... אחת התקופות היותר מזעזעזות בחיי. קצת רע לי. קצת טוב לי. קצת לחוץ לי. והכל הכל ביחד. </div>Sat, 29 Jan 2011 18:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Yaheli-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607410&blogcode=12294640http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607410&blog=12294640