אני חושבת שב72 שעות האחרונות בחיים שלי התעסקתי בך, ובמה שאתה חושב, מרגיש, מצפה..

והחלטתי להניח לזה, לשים בתוך קופסא ולסגור מאחורי.

בחיים אני לא אשכח אותך, אין לי אפילו ספק בכך. העניין שאני חייבת להמשיך הלאה, ולתת לך לחפש אותי קצת.

אני מצטערת שזה הולך בדרך הזו. אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לשבת ולחכות לך.

אני חייבת להמשיך הלאה. פשוט ככה. אמנם אתה תמיד תהיה בזווית העין שלי.

ואני כן מקווה שזה לא באמת נגמר, ושאתה תזום. אבל גם אם לא, הלא הזה. עליו אני צריכה לחשוב כרגע.

יש לי עוד המון מה לעבור, כדי להישאר שם, במקום. 

אני באמת אוהבת אותך ילד.

תזכור אותי?