דברים שרציתי לומר

פייי.. לא יודעת מה תקף אותי פתאום. אולי כל הדברים האלו שצריך להתמודד איתם בבת אחת, אולי חוסר שינה.

נשאבו ממני כל הכוחות, ואין לי עוד כוח לכלום. פשוט כלום.

אין לי כוח להתחיל את הבית-ספר הזה,

לראות את האנשים האלו כל יום - רוב היום.

אין לי כוח לזכרונות שמחזירים אותי אחורה כל הזמן, מזכירים לי רגשות שהלוואי הלוואי הייתי יכולה לשכוח.

אבל אני לא.

ונמאס לי, כ"כ נמאס לי...

אני רוצה שזה לא יהיה מביך. אני רוצה לשבת לדבר ליותר מ2 דקות. אני רוצה שתהיה סתם עוד אחד מהח'ברה, אולי ידיד טוב, ושזה לא יהיה מוזר. אני רוצה שתדבר איתי. אני רוצה שתשים לב שלא, אני לא בסדר. אני רוצה שלא נתחיל עוד פעם מהתחלה לנסות לזכות בתשומת לב של השני, ולהתייאש כשנראה שהוא לא מסתכל בכלל, אפילו שהוא כן. אני רוצה שלא תתחמק ממני. אני רוצה להפסיק לשאול את עצמי לפעמים אם אולי אתה עדיין אוהב אותי. אני רוצה להפסיק לבכות. אולי קראתי לכאב הזה בחזרה, אבל הפעם זה יותר מדי בשבילי... אני רוצה להיות זאת שאתה צריך לדבר איתה כשרע לך, כמו פעם.

אני רוצה כמו פעם, רק בלי לאהוב אותך.

וכמה שאין לי כוח להתמודד עם ההיא, הקודמת שלו.

למבטים המשווים של כולם, וכמה שהחֲברה הזאת רעה, ומה בכלל יש משהו נגד שמנים. ועוד אני, שבכל הזדמנות אני שואלת 'ואם הייתי שמנה'... ובכלל, היא לא כזאת שמנה.

שונאת את העמדות הפנים של 'חברה' טובה שמשחקת אותה שונאת אותה, למרות שאני אומרת לה שמה-יש-לה-נגדה-בכלל,

ואז מנסה להתחבר אליה.

שונאת את העובדה שאני חושבת על זה שאני יותר יפה, כי מה זה חשוב בכלל.

שונאת את זה שמגניבים לי מידע עליה, על זה שיש לה דיבור של פרחה או פנים מלאות. כי זה לא חשוב. בכלל.

נמאס לי לבכות בלי סיבה, אבל אני לא מצליחה להפסיק.

הדמעות פשוט לא נגמרות.

נמאס לי להעמיד פנים כבר, לפעמים מתחשק לי להתפרץ ליד כולם ולהתחיל לבכות במקום לצחוק.

כבר כואב לי לצחוק. אפילו שבאמת, בהתחלה היה מצחיק היום.

ועד לפני כמה זמן הייתי כ"כ אופטימית, כי לימדתי את עצמי.

והחיוך שלי באמת היה אמיתי, והיה פשוט... טוב.

אבל התרסקתי שוב.

נמאס לי גם מכל ההשקעה שלי בידיד טוב, שישבתי איתו שעות בשיחות נפש,

ודיברנו רק עליו. כדי לעזור לו.

ובכל זאת הוא לא רוצה לספר לי למה הוא והקודמת נפרדו, ומבקש שאני אשאל אותה, כי הוא לא רוצה לדבר עליה.

ואז הוא הולך ומספר את זה למישהי אחרת,

שלפני כמה ימים הוא טען שהיא לא ידידה כזאת טובה שלו.

ממש מעריך...

נגמר לי הכוח להתמודד עם עצמי.

אין לי כוח לקום יותר.

הגעתי למצב של שלמות.
אחרי שעזבת אותי נשברתי לרסיסים קטנטנים שקראו לך לחזור.
השתקתי אותם. חלק גדול בי לא רוצה שתחזור, אבל חלק קטן עדיין קורא לך.

אם הייתי אוספת את כל הדמעות שלי הייתי יכולה ליצור לך נהר. אבל במילא הוא היה מלוח, אז מה זה שווה.
כשישבתי וחשבתי על זה, על למה כואב לי כ"כ, לא הבנתי בכלל.
אני עדיין לא מבינה.

אימצתי לתוכי את הכאב, החזקתי אותו חזק בפנים. לא נתתי לו לנשום. וככה גם נהר הדמעות שלי יבש.
הרי כאב הוא לא דבר רע, ומכאב לא חייבים לסבול.
אפשר לנצל את הכאב.

הגעתי למצב של שלמות, השלמתי עם הכאב שחי בתוכי.
עם הזמן גם התרגלתי אליו.
לפעמים אני חושבת שהוא נעלם. שסוף סוף הוא כבר עזב אותי, שסוף סוף אתה לא חלק ממני כבר.
וברגעים כאלו אני קוראת לו לחזור. אני שונאת את הכאב הזה, אבל הוא גורם לי להרגיש.

בפעמים אחרות, ברגעים הכי לא צפויים, אתה חוזר ומציף אותי שוב.
הזכרונות עולים ומסרבים להרפות, מכווצים את הלב שלי חזק-חזק, מקשים עליי לנשום.

השלמתי עם העובדה שלא תחזור,
אבל חלק קטן ממני קורא לך. מתגעגע למגע שלך.
ועדיין, חלק גדול ממני דוחה אותך, מזכיר לי שאתה בעצם לא שווה את כל זה.
אני רוצה כאב אחר.

********

ואם ישאלו, אני כבר לא אוהבת אותך.

ובעצם... זה בכלל לא משנה.

הספר כתובתו של אלוהים נכתב ע"י רון(אברהם) דרעין, וכל מי שמעוניין לקרוא אותו בחינם, יכול.
http://www.prag.co.il/god/god_book.pdf
כשמתחילים אי אפשר להפסיק.

בכל מקרה, הגעתי לקטע שנורא אהבתי והתחברתי אליו. כי הוא פשוט צודק.

"זה מפחיד, נכון?" שאל נחמיה בשקט, "מפחיד לחשוב שהאיש

שתרם יותר מכל להקמתה של המדינה, האדם היחיד שהצליח לשכנע