דברים שרציתי לומר

נמאס לי

מכל ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת במראה חיצוני,

במה יפה ומה לא. היופי הוא בעיניי המתבונן בלבד.

נמאס לי מהנורמות הטיפשיות שהחברה מציבה, הסטיגמות והסטריאוטיפים.

נמאס לי מכל הבנים שחושבים מהזין,

נמאס לי שחושבים שהעובדה שהם בנים מצדיקה את זה. כי היא לא.

נמאס לי מכל הרדידות, כל השיטחיות, כל הכלום הזה.

אני מרגישה שאני טובעת בתוך כלום אחד גדול.

וחייב, חייב להיות יותר מזה

אני חייבת יותר מזה, אני חייבת להאמין שיש, שקיים יותר.

לא יכול להיות שככה העולם. כ"כ חסר משמעות, כ"כ שיטחי, כ"כ קר.

אם רק גם הם היו יכולים לראות את אלוהים בשקיעה...

והחלטתי שנמאס לי מהבאסה

ו... זה עבד

רק נראה עוד כמה כוח יהיה לי לזה.

תכלס, לראות אותך ככה, במצב כ"כ רע, זה רק להבין שה' כן מעניש. זאת נקמה לשמוח לאיד? קצת קצת, לא משהו רציני.

רק מן סיפוק כזה קטן, כי קיבלת מה שמגיע לך.

בכללי ?

איה.

זה בטח כואב.

הוא הורג אותי בשקט,

כדי שאף אחד לא ישמע.

אף אחד לא יודע

אף אחד לא שומע,

אף אחד חוץ ממני.

הוא מכאיב לי בכוח,

יודע שאני מנסה להתעלם.

לפעמים אני רוצה לנתק אותו ממני,

אבל בלעדיו אין יותר אני.

אז אני שותקת.

ובתוך כל השקט הזה שעוטף אותי

אני מרגישה שאני ילד קטן.

ילד קטן שמשתולל בחדר סגור,

וצורח "לא רוצה, לא רוצה!"

על מה שהוא הכי רוצה.

אני מנסה להבין אותו,

אבל לא מצליחה.

אולי בגלל שהוא שבור,

ואי אפשר להבין את השברים כשכולם צורחים בבת אחת.

אם היית חוזר

אולי הייתי נותנת לך להחזיק לי את היד,

והוא היה נרגע.

כי בעצם אתה לא יודע

כמה שהוא התגעגע...

הלב שלי הורג אותי.

הוא תופס אותי חזק ומטלטל אותי,

מזכיר לי דברים ישנים שזכרתי לשכוח.

הוא רק רוצה כתף להניח עליה את הראש,

ולבכות קצת ביחד

כי עצוב כבר לבד.

בתוך כל השקט הזה

יש יותר מדי רעש.

ואותי זה קצת מפתיע,

שאף אחד לא שומע.

...משהו יותר טוב מזה. (2/9/08, ובעצם כן כתבתי. אבל אין זה כבר היה שמור במחשב ובא לי לפרסם, לא נורא).

ובעצם, כמה שהכל נראה מסובך וקשה שוב, יש פתרון אחד פשוט.

אתה צריך לעשות רק דבר אחד, כ"כ קטן וסימלי, הדבר שיהיה לך הכי קשה לעשות.

ובכל זאת לפעמים... קשה לי לראות אותך נשבר. שוב.