דברים שרציתי לומר

הגעתי למצב של שלמות.
אחרי שעזבת אותי נשברתי לרסיסים קטנטנים שקראו לך לחזור.
השתקתי אותם. חלק גדול בי לא רוצה שתחזור, אבל חלק קטן עדיין קורא לך.

אם הייתי אוספת את כל הדמעות שלי הייתי יכולה ליצור לך נהר. אבל במילא הוא היה מלוח, אז מה זה שווה.
כשישבתי וחשבתי על זה, על למה כואב לי כ"כ, לא הבנתי בכלל.
אני עדיין לא מבינה.

אימצתי לתוכי את הכאב, החזקתי אותו חזק בפנים. לא נתתי לו לנשום. וככה גם נהר הדמעות שלי יבש.
הרי כאב הוא לא דבר רע, ומכאב לא חייבים לסבול.
אפשר לנצל את הכאב.

הגעתי למצב של שלמות, השלמתי עם הכאב שחי בתוכי.
עם הזמן גם התרגלתי אליו.
לפעמים אני חושבת שהוא נעלם. שסוף סוף הוא כבר עזב אותי, שסוף סוף אתה לא חלק ממני כבר.
וברגעים כאלו אני קוראת לו לחזור. אני שונאת את הכאב הזה, אבל הוא גורם לי להרגיש.

בפעמים אחרות, ברגעים הכי לא צפויים, אתה חוזר ומציף אותי שוב.
הזכרונות עולים ומסרבים להרפות, מכווצים את הלב שלי חזק-חזק, מקשים עליי לנשום.

השלמתי עם העובדה שלא תחזור,
אבל חלק קטן ממני קורא לך. מתגעגע למגע שלך.
ועדיין, חלק גדול ממני דוחה אותך, מזכיר לי שאתה בעצם לא שווה את כל זה.
אני רוצה כאב אחר.

********

ואם ישאלו, אני כבר לא אוהבת אותך.

ובעצם... זה בכלל לא משנה.