כאן פורקת בכיף, לאורה

וברגע הזה אני יודעת שיש בי הכל וגם כלום. ברגע הזה ברור לי שאני הכל וכלום. 

ה״הכל״ הרי מובן. יש לי את הגוף והנפש, יש המחשבות והרגשות, יש אהבה, יש את הדברים שאני רוצה לעשות עם הזמן שלי ויש את החלום ועוד המון דברים שמרכיבים אותי ל״הכל״ אחד גדול וחשוב. 

הכלום, אם כן, מורכב משני רגשות כללים; הציפייה והריקנות. 

אפשר לומר שה״הכל״, שמבטא את הקיום שלי, נמצא במצב בסיסי של ציפייה. הריקנות נוצרת מתוך חוסר הידיעה. הציפייה היא חסרת מטרה מוגדרת ולכן מרוקנת אותי מכל שמחת חיים טהורה או תחושת משמעות.

העניין הוא של״הכל״ אין כל טעם כשהוא מצורף לכלום. ומה שקורה הוא שהכלום מונע מה״הכל״ לקדם אותי הלאה.

צריך למצוא את פשר הציפייה.