~~~ אני מצהירה מראש שלמי שאין כוח לקרוא פוסט ארוך שייצא כבר עכשיו. אני חייבת לפרוק ואני יודעת שזה לא הכי מעניין אותכם ~~~
אני יודעת שהכותרת לא ממש הגיונית. אבל כן. אני אופטימית. עדיין אופטימית ותמיד אהיה. אבל כרגע אני אופטימית עצובה. אופטימית עצובה שבוכה.
הייתי היום בביקורת וזה לא היה הרופא הקבוע הנחמד שלי, אבל גם לא זר לחלוטין.
זה היה אחד שהייתי אצלו כבר כמה פעמים ואני יודעת שהוא נחמד.
הוא אמר שהצילום של הרגל שלי נראה מעולה ושאל אותי כל מיני שאלות.
הוא ביקש ממני לחלוץ את הנעל וללכת טיפה בחדר- שהוא ייראה מה המצב.
אז הלכתי.
אחרי שני סיבובים בחדר הוא בא אלי בשאלה שהכי רגישה אצלי "למה הקרסול שלך עקום?"
(זה לא קשור ישירות לניתוחים).
הרגשתי שאני נחנקת כי יש לי בגרון כל- כך הרבה דמעות שלא איפשרתי להם לצאת. אבל הן פרצו אחת אחת.
הסתכלתי למטה על הקרסול ושתקתי. אחרי כמה שניות אמרתי לו "אני לא יודעת" ושתקתי שוב.
הוא ניסה להסביר את עצמו ושאל "למה את לא מיישרת את הרגל?"
זה רק גרם לדמעה ועוד דמעה ועוד אחת לפרוץ דרך העיניים.
"אני לא יכולה" אמרתי והשפלתי מבט חזרה לרצפה. לא יכולתי להסתכל לו בעיינים.
הוא לא מבין?!
בחיים לא הייתי מעקמת את הרגל והולכת עקום בכוונה!!! ככה אני! למה הוא חייב להשפיל אותי? אני יודעת שהוא לא מנסה- אבל זה פגיע אצלי.
החדשות הטובות הם שהעצם שלי במצב מעולה, הניתוח לא דחוף בכלל ושאני צריכה להיות עם *הטיילור רק שלושה חודשים- ולא חצי שנה.
החדשות הרעות הם שבמשך כל ה3 חודשים האלה אני אצתרך להיות עם קביים, מוצאים את הברזלים האלה בלי הרדמה ושההורים שלי לא מרשים לי להישאר ביית במשך כל ה3 חודשים האלהXD
אני בטוחה שיהיה בסדר- הרי אני עוברת את כל זה לטובתי.
עד התאריך המהולל יש לי עוד חופש גדול להינות בו עם החברים המדהימים שלי ^^
חופש נעים לכולם (:
( אני מקווה שהפוסטים שלי גורמים לבעיות שלכם להתקטן בחשיבותם, ואני בטוחה שאני יימצא בלוגים שהבעיות שלי יתקטנו בגללם P: )
אחת מאוד אופטימית!
אני לא מסכנה! אני ממש לא מסכנה ואני שונאת אנשים שאומרים לי שאני מסכנה כי הם גורמים לי להרגיש ככה אז אני יימחק תגובות שאומרות שאני מסכנה
*טיילור- מכשיר שישימו לי על הרגל, אני יפרט בהמשך.
מי שממש סקרן יכול להיכנס לכאן או לשאול אותי כמובן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת אופטימית.
