היי..

שמתם לב שאני לא מעדכנת, נכון?

זה כי אני פשוט לא מרגישה שאני צריכה...

אני כן צריכה, אבל... פשוט לספר את כל הסיפור מההתחלה... זה קשה מידי.

אני פורקת פה המון וכל פעם נזכרת בעוד ועוד פרטים ופשוט לא מאמינה שאני עוברת את זה, ולא, זה לא מעודד במיוחד.

אז זהו...

אני סיימתי עם ישראבלוג לכמה חודשים הקרובים.

כשאני ירגיש צורך לפרוק דברים שאני יעבור לפני/בזמן/אחרי הניתוח הבא (ספטמבר), אז אני בהחלט יעשה את זה.

אז בגדול- אני לא מוחקת את הבלוג, כי אני רוצה לחזור אליו. אבל פשוט לא עכשיו.

אני עדיין לא מתנזרת מישרא ואני כן ימשיך להיכנס לבלוגים האהובים עלי

תודה שקראתם, הגבתם, עודדתם והייתם שם בשבילי

להתראות,

אחת אופטימית.

שמתי לב לאחרונה למשהו שאני לא מצליחה להבין...

הרופאים מתייחסים אלי ואל ההורים שלי כאל אחד.

"איך אנחנו מרגישים היום" "תתכוננו לניתוח" "תרגישו טוב"

כאילו.... WTF אני עוברת את הניתוחים! לא הם!

הם לא יודעים חצי ממה שאני מרגישה.

שישאלו "מה שלומי" "תתכונני לניתוח" "תרגישי טוב"... למה דואגים גם לההורים שלי?!

זה דיי מרגיז אותי.

ככה נמשכו להם כמה ימים...

ישנתי כל היום, היה לי חוסר חשק לאכול ולשתות, הכריחו אותי לשתות.

בלילה:

לישון חצי שעה- פיפי- לישון חצי שעה- פיפי- לישון חצי שעה- פיפי.

ככה.

חברים, חברים של ההורים, משפחה, הרבה באו לבקר אותי, אבל בינינו?

לא היה לי חשק לאף אחד מהם. ר-ק לישון.

'שיעזבו אותי בשקט לשנייה' חשבתי לעצמי, 'השנייה עברתי ניתוח! תנו לי ספייס!'

אבל כל אחד שבא, סתם שכבתי לי שם, במיטה, וחייכתי. אם הוא שאל שאלות אז עניתי ב'כן ו'לא'. זה הכל.

הגיע יום השחרור שלי. ואיתו גם ביקור רופאים חדש.

"איך המרגש שלנו היום?" שאל אחד מהם.

"כמו תמיד" השבתי בכנות.

"מעולה! אז אפשר להשתרר הבייתה?"

כ"כ רציתי להגיד לא!!! כבר לא רציתי ללכת הבייתה. ידעתי ששם יבואו עוד הרבה לבקר אותי.

אבל אמא ישר קפצה "כןןן!!!"

הרופא הסתכל עלי ורק חייכתי.

"טוב, אז אנחנו שולחים לך מכתב שחרור. תבואי עוד כמה שעות לאסוף אותו מהקבלה. בינתיים, אני ישלח פיזוטרפיסט שילמד אותך ללכת עם הליכון."

"טוב!" מיהרה אמא להגיד. "אז אנחנו משוחררות?"

"בגדול כן. אנחנו לא צריכים אותכם יותר פה" אמר בציניות/חיבה הרופא. "תבקשו מהאחות שתוריד לכם את האינפוזיה, תחליפי לבגדים שלך מהבית, תתארגנו ויבוא אליכם פיזוטרפיסט."

"מעולה. אז נדבר דוקטור..." אמרה אמא לרופא.

"כן... אה! רק שחכתי להגיד לכם. פעם ב___ תצתרכו לבוא למרפאה שלנו לביקורות. לבדוק שהכל בסדר."

"אהה כן? טוב. אין בעיה. נבוא. להת' ד"ר"

היא אמרה והרופא כבר יצא לטפל במטופל הבא.

התארגנתי בקושי.

נורא כבר לי לזוז. אמא הייתה צריכה לעזור לי להתלבש.

בינתיים אבא בא.

אמא עדכנה אותו לגבי כל מה שצריך.

"אני הולך שנייה לשירותים" אמר אבי.

כשחזר הוא קרא: "הפיזוטרפיסט הגיע נועה. תתכונני"

'להתכונן למה?' חשבתי לעצמי. 'לסבל שהולך להיות עכשיו? שהוא יכריח אותי לקום מהמיטה? לא רוצה!'

"שלום, אני דני. הפיזוטרפיסט של הילדים. מה שלומינו?" הוא ניסה להיות נחמד.

לא עניתי. אני הייתי ברוגז עם כולם מעכשיו. לא רוצה ללכת הבייתה, לא רוצה לצאת מהמיטה, לא רוצה לחיות, לא רוצה כלום!!!