הוא החל לצחוק...
"מה זה אבא?" שאלתי דיי בבהלה.
הוא המשיך לצחוק ולבסוף אמר "פה זה השירותים החדשים שלך"
"מה?!?!?!?!?!?!" אמרתי בשוק "בתוך זה?! ממש לא! אני יכולה ללכת לשירותים, זה בסדר..."
"האחיות אומרות שאסור לך לרדת מהמיטה"
"אוףףףף... טוב.. אבא, עזוב, אני יוותר על הפיפי."
"בטוחה?" שאל אבי "לא עדיף לך לעשות?"
"לא.. לא בתוך זה, איך אני אמורה בכלל לעשות בתוך זה פיפי?"
"חח... אני לא בדיוק יודע.. נראה לי שאתה צריכה לשבת על זה"
"טוב.. אם ככה אז אני כבר יוותר. לילה טוב" אמרתי וחזרתי לישון.
כעבור חצי שעה בערך התעוררתי שוב כי לא יכולתי להתאפק כבר.
"אבא... אבא..." ניסיתי להעיר אותו...
"אבא..." לחשתי...
"כן?" אמר לי בישנוניות.
"אני צריכה פיפי"
"את מוכנה לעשות בסיר הזה?"
"כן... זה ממש דחוף..."
הוא הביא לי את היעה/סיר הזה וסגר את הוילון שמסביב למיטה.
'איך אני אמורה להתמקם על זה?' חשבתי לעצמי...
הדרך הכי טובה זה לשבת על זה. ככה זה היה נראה לי באותו רגע...
"אבא?" אמרתי.
"כן. סיימת?"
"כן... אני רוצה לחזור לישון"
"טוב מתוקה... לילה טוב.." אמר לי ולקח את הסיר הלבן אל הכיור בשביל לשטוף אותו.
"אבא... אבא..." לחשתי לו כעבור 10 דקות.
"אבא? יש לי פיפי שוב"
"שוב?"
"כן...."
"טוב.. אני כבר הולך להביא את הסיר שלך" ציחקק לו.
ושוב...
ושוב...
ושוב...
ושוב...
ככה בערך 7 פעמים בלילה.
בשעה 8 בבוקר היה ביקור רופאים.
הם באו למחלקה לראות שהכל בסדר איתי ועם שאר המטופלים שלהם.
"אבא?" אמרתי לו. "אבא, הרופאים במחלקה, עוד מעט הם יבואו לחדר שלנו" ניסיתי להעיר אותו.
"מה? הרופאים כבר פה?" אמר בישנוניות המסכן שלא נתתי לו מנוחה נורמלית בלילה, והתמתח.
"בוקר טוב מתוקה!" אמר אחד הרופאים בטון מרוצה מעצמו ודפק כניסה לחדר.
"בוקר טוב." אמר אבי.
"בוקר טוב" מילמלתי אני. כעסתי עלהים שהם ניתחו אותי. עדיין לא השלמתי עם העובדה.
"איך המרגש שלנו הבוקר?" שאל הרופא.
"כואב!" מיהרתי להשיב.
"ומה? לא מטפלים בך יפה?" שאל.
לא עניתי כי לא רציתי להתחצף. "אני רוצה לחזור הבייתה." הודעתי לכל מי שהיה סביבי.
"טוב. את תשתחררי. ביום שני." אמר הרופא מרוצה.
"מה?!" אמרנו אבי ואני בפליאה. "רק ביום שני? אבל זה בעוד 4 ימים!" התפלאתי והתאכזבתי.
"נכון. אבל צריך לתת לך לנוח." מיהר הרופא להצדיק את טענותיו.
"אני יכולה לנוח בבית?" שאלתי.
"לא. את צריכה השגחה של הבית חולים מתוקה... את יודעת מה? אני לא רוצה להגיד סתם דברים. נראה בהרגשה שלך. אם תרגישי טוב והכל יהיה כצפוי, את תשתחררי הביתה כבר ביום ראשון."
'וואו.. איזה משמעותי זה' חשבתי לעצמי בלב בזלזול.
"אז הכל טוב?! יופי... אני יבוא מחר בבוקר לראות מה איתכם."
"יום טוב" אמר אבי.
"יום מעולה" מיהר להגיד ויצא מהחדר...
חזרתי לישון.
כאילו ששנת החורף שדפקתי לא הספיקה "-_-
הייתי כ"כ ישנונית!
בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי בישיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת אופטימית.
