אז נכון שהפוסט הקודם היה אופטימי משו, ושלא תחשבו- אני יודעת שיהיה טוב- אני עדיין אופטימית! תמיד!

אבל למרות שכולם תמיד מקיפים אותי, ושלא חסרה לי חברה, אני מרגישה עדיין בודדה.

אני לא יכולה להסביר את זה מספיק טוב.

אני מרגישה שכל מי שנמצא סביבי, פשוט מרגיש מחוייבות להיות איתי כרגע, עד שהכל יסתדר לי. אני לא מרגישה שאנשים באמת רוצים להיות איתי.

אני מרגישה הכי במיטבי שזה רק אני והגיטרה. כן, כמה שזה עצוב להגיד.

אני מרגישה שפחות מזייפים עלי דברים, שלא עובדים עלי. כי גיטרה באמת יכולה לעזור לפרוק ולהרגיע.

זה מה שאני אוהבת בכלי הזה. שאתה יכול לנגן בו בכל מצב רוח.

אני מרגישה שאנשים בכלל לא מנסים להבין אותי. שהם חושבים שבגלל שאני תמיד מחייכת- באמת לא קשה לי.

אבל זה לא נכון. אני מחייכת כי זה הטבע שלי.

אבל כן קשה לי. כן כואב לי. אני כן רוצה להתלונן אבל מחזיקה את עצמי.

אני לא סופרמן או משהו. אני בסך הכל עוד בת אדם שחייה חיים.

אני רוצה שקט.

אני רוצה חיבוק ארוךארוךארוך מרונצ'יק, ושלא ישאל שאלות.

פשוט שאני ירגיש שאני באמת חשובה למישהו. שלמישהו באמת אכפת ממני ומה עובר עלי.

כי זה ששואלים אותי אם הכל בסדר, זה מראה על התעניינות מזוייפת.

אני רוצה להיות עם אנשים שבלי לשאול- פשוט רואים שכואב לי, ומחבקים עד שהכל יעבור.

אני הולכת לאכול ארוחת ערב, ולישון. אין לי כוח להתקלח. אני כבר יתקלח מחר בבוקר :\

 תמיד.