אממ,
עוד מעט אני והמשפחה הולכים לחברים שלנו. זה דיי נדיר כי כמעט כל שיש בערב אנחנו הולכים לסבא וסבתא שלי. נראה לי שאני הולך. אני ממש לא רוצה להישאר הלילה עוד פעם לבד בבית. חוץ מזה יכול להיות שיהיה לי שם כיף, זה יכול גם קצת לעזור לי. אני עדיין קצת במין דיכאון כזה. אני חושב שזה בגלל המצב והדברים שקוראים לי כרגע בחיים, אולי כן ואולי לא. יש מצב שגם זה בגלל כל מה שכתבתי עליו יותר מאוחר. ההשפלות, והירידות וכל זה.
הדברים האלו לא ממש מזיזים לי אבל עדיין הם פוגעים, ופוגעים בי חזק. ואחרי שיש עוד ועוד ועוד ירידות קללות השפלות וכ'ו זה נהפך כבר למעצבן.
שאי אפשר לעשות כלום. פשוט כלום. אין לי את הכוח הזה בשכבה. אין לי גב בשכבה, אין לי כלום. אני רק אומר להם: "תפסיקו בבקשה! די, מה יש לכם?!" אני חוטף פנס בעין. ככה שאימא שלי לא מפסיקה להתקשר למנהלת ולמורה. זה לא שהלשנתי, למרות שהייתי צריך |: פשוט היא ראתה את החבלות בפנים שלי. אז נחזור למה שכתבתי קודם.. המנהלת והמורה לא שמים קצוץ על אף אחד! אומרים להם משהו עושות משהו אחר. זה יוצא ככה שאין לי אם מי לדבר. חברים אין לי. משפחה? בקושי. פסיכולוג שלא עוזר בכלום. ואני ממש לא מנסה להישמע פה מסכן וכזה שתרחמו עליו. ממש לא. פשוט אני מרגיש שאני צריך לפרוק את הדברים ולדבר עליהם,
ואין לי עם מי אז פתחתי בלוג. ובינתיים אני רואה שזה ממש עוזר לי.
עד כאן, אני יעדכן בלילה.
See ya later.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנונימי . |: