בהמשך לפוסט הקודם, דיברתי עם אור- מר סטוץ מתמשך, הוא אמר שהוא רציני לגביי ואיכשהו גרם לי ממש בקלות לסלוח לו. אני חושבת שעוד באותו יום ישנתי אצלו, משם הייתי צריכה לקום ממש מוקדם ולעוף לבסיס לכמה סידורים. באותו לילה די החלטנו שאנחנו חברים (זה היה בערך כמו בכתה ה' אבל לא בדיוק), וגם היה ממש כיף. אף פעם לא היה לי מישהו מפנק ומבין כזה.. באמת שכיף לי איתו. יומיים אח"כ הוא ישן אצלי ופגש את אחותי. אנחנו פשוט מתקדמים בקצב מסחרר... והכל טוב כשהוא באיזור, אבל כשהוא בבסיס ואני בבית- המצב הנוכחי, חסר לי הצורך שהוא בעצמו עורר אצלי, אני צריכה צומי, והאסאמאסים עם כל הפוצי מוצי שבעולם לא מספיקים, כי תוך יומיים אני שוכחת איך הוא נראה.
למשל: אני וידיד מהפלגה באנו לחברה מהטירונות. חיילת בודדה שגרה בקיבוץ. בכל אופן עשינו שם ברביקיו עם כמה חיילים בודדים מאוסטרליה ואח"כ יצאנו לפאב של הקיבוץ. החלק הבעייתי הוא שפתאום בחורים חתיכים מתחילים איתי, ואני יודעת שאני לא אוכל לעשות מה שבא לי. ועם כמה שאפשר לתרץ את זה ולגמש- אני אוהבת לפלרטט, אני אוהבת תשומת לב, אני אוהבת את הרעיון שאני יכולה לתת את המספר שלי למי שבא לי גם אם אני מתכוונת לסנן אותו אח"כ, ואני אוהבת לישון כפיות עם הידידים הטובים שלי (שעכשיו מסרבים כי יש לי חבר). בכל אופן זאת חוויה אחרת לגמריי לצאת כשיש חבר.
המסקנה היא שאו שאני צריכה להתחיל להתרגל, או שאני עוד לא מוכנה לקשר. פשוט קשה לי בינתיים עם הבלי לראות אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
