כמו שכולנו יודעים כל ירח מלא אנחנו בנות המין היפה עוברות שינוי ביולוגי מטריד שאחת התופעות הנפוצות שלו הוא ריבוי פוסטים מלאים רחמים עצמיים. לפיכך אנא נסו להבין ללבה של הכותבת (אנוכי) הנמצאת כרגע תחת תנאים המצדיקים את הצורך לשחרור דמעות והורמונים. הערת ביניים: הפוסט הבא נכתב לרקע מוזיקת מחאה וצרחות.
אז חוץ מזה שבכיתי היום משהו כמו 4 פעמים וטחנתי סרטים רומנטיים כמו אישה שמנה במחזור (הייתי אומרת ילדה אבל הזכות הזאת נלקחה ממני לפני שבועיים- הילדה בת 18, בקרוב הפנסיה) אני סובלת ממקרה חמור של כישלון. אני לא מצליחה לעמוד בציפיות של אף אחד מהסובבים אותי בכל מה שאני עושה. דבר פשוט כמו נהיגה ואני כולי מסתבכת, אבא שלי שבעבר הבטיח לממן לי את השיעורי נהיגה פרש בשיא ובהעדר מילה טובה יותר דפק אותי. אני כבר די הרבה זמן בחובות ובלי עבודה. אמא שלי לא תעמוד בזה אם אני אבקש ממנה לשלם בשבילי, ואני אפילו לא רואה טסט באופק אחרי שלקחתי אלף ומשהו שיעורים.
כל פעם שאני חושבת על זה ועל אמא שלי אני נזכרת בכל הפעמים האחרונות שרוקנתי לה את הארנק ומרגישה יותר ויותר אשמה. לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט כמה זה קשה לה בתור אם חד הורית. זה חדש לי אני לא רגילה לקשיים מהפן הזה. אני משתדלת לא לקחת ממנה כסף, והיא משום מה רואה בזה התחשבות מצידי… זה הריי טיפשי כי כמה שיש לה יותר רק אומר איכות חיים יותר טובה בשבילי, והאישה המעצבנת הזאת מזניחה את עצמה כבר שנים בשבילי ובשביל אחותי ואחי. בכלל אני לא מבינה איך היא מצליחה לעשות את זה, אני מסתכלת על עצמי- אני עוד לא התחלתי החיים שלי וכבר הספקתי לחרבן אותם.
אני מעריכה את כל מי שנמצא סביבי ואיכשהו כולם מקבלים ממוצע של 9- 10 ורק אני תמיד נשארת 5. נמאס לי להרגיש פחות. אני לא מצליחה להניע את עצמי, לעשות עם החיים שלי משהו. ככל שאני מתבגרת אני רק מגלה שיש לי יותר במה להכשל, ולמען האמת אני לא זוכרת זמן שהייתי מאושרת בו מלבד הילדות המוקדמת שלי. הייתי אסירת תודה על הכל- הייתי מנשקת את הקירות של הבית ושל העץ הגדול בגינה ושל המכונית העתיקה ז"ל של אבא. עכשיו אני רק מחכה שמשהו יקרה כי זה לא נראה כאילו אני אקום בעצמי ואתחיל לחיות.
זה מצחיק, לחשוב על כל הפעמים ששמעתי אנשים מתפלאים שאף פעם לא היה לי חבר, גורמים לזה להשמע כאילו משהו חייב להיות לא בסדר איתי. לא יודעת אולי זאת אני הדפוקה שלא רואה את זה. אני מתחילה לתהות אם משהו באמת לא מתפקד אצלי… לאנשים יש נטייה לבקר אותי על זה בכל אופן. לא אמא, לא בא לי לצאת היום, ולא בא לי להתקשר לחברות. כן אני רוצה להמשיך לישון תודה. האמת שזה כל מה שאני רוצה לעשות והדבר היחיד שמוציא אותי מהמיטה מידי פעם זו האשמה.
אני שונאת לכתוב פוסטים כאלה, זה מרגיש מתבכיין, אבל אני חייבת לתת סימני חיים פעם ב.
חוץ מזה החתולה שלי כבר כל כך זקנה שהיא מאבדת שיניים- קצת התחרפנתי כשגיליתי את זה. משום מה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם הזה זה הגוש פרווה הקטן שעונה לשם כץ (חתול ביידיש או לחלופין ר"ת לכהן צדק).
אתמול יצאתי לגלוש אבל לא תפסתי אפילו גל אחד, וקיבלתי מכת קור כי נשארתי עד אחרי השקיעה ואין לי חליפה :S
אני קצת מבריזה לחברה שלי אבל אני עוד אצא איתה לקמפינג נחמד איפשהו, או שאני אאבד את זה לגמריי.
לסיכום- אני קצת מקנאה באנשים שהם לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
