לו הייתה השנאה גבעה, היו האנשים חומקים אליה לעת לילה. היו היושבים למרגלותיה שוקעים עד מותניהם בעשביה ומתיזים סביבם איבה וכעס. המעפילים לראשה היו בונים להם בקתה של בדידות נוראה, ומביטים מדי לילה שוב ושוב בשקיעה קרה מבעד לחלון הקרוע בנפשם.

לו היו הרחמים העצמיים בריכה, היו האנשים עולים אליה לרגל. היו מביטים בה וחוככים את ידיהם בעצב, ומביטים בפניה בחיפוש אחר השתקפות אומללה. היו כאלה שטבלו בה, כאלה ששחו בה, ואלה שטבעו במימיה הסמיכים כדבש, חסרי תקווה.

לו היו הגעגועים יער, היו האנשים תועים בו לעד. היו הולכים בעיניים כלות בין עצי הזכרון, מבטם אובד בין צמרותיהם והם מנסים למצוא את עברם הנשכח באפלולית של דמדומים. הם היו נופלים על ברכיהם, ודמעותיהם מלחלחות את העלווה העבותה המכסה את הקרקע.

לו היית שלי, לא היה לאנשים לאן ללכת.