http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201heCopyright 2026 Jod1. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12582581<div align="right" dir="rtl">אפשר לאמור דברים רבים, דברים רעים על וויסקי. קלישאות נדושות ואמרות כנף חבוטות, אפשר לשפוך נאומים ריקים מתוכן ששמעם הנבוב מהדהד באוזני כל אלה שהוכשרו בדרכי הבדידות כפעמון אזהרה צלול. אני לא יכול. וגם לא את, אבל חברייך יכולים. וחבריי. גבירותיי המלומדות ורבותיי המועסקים. אנשי מקצוע וסטודנטים, הוגים ונסיכות. הבו להם ללהג ולהטיל את דבריהם לאוויר, כפי שמשוועים לעזרה מטילים מטבעותיהם לבאר. אנו, המוכשרים, בהינו במו עינינו המטושטשות מדמעות ומסקרה מרוחה וחול ועייפות באמת כפי שהשתקפה מפניהם של שוכני העפר. כולנו, המתבוססים בעפר. כולנו שוכבים על האדמה, מביטים לשמיים וחולמים בעיניים פקוחות, מכוסים בקיא, בגדינו חרוכים בחורים מכוויות, אפינו דומעים דם, אמות זרועותינו מרושתות. הם יאמרו לנו אם יאמרו לנו שאנו נסים מן המציאות - נאמר להם כי המציאות כה נוראה היא. ואם יאמרו כי אנו מוכרחים - נאמר להם כי לאו, זכותו המולדת היחידה של האדם היא לברוח מבין זרועות החיים הכורכות שורשים סביב רגליו. ואם יאמרו שהם יכלו לה - נלעג להם. כי אין יכול לה. וכראייה; אין אדם שהצליח לצאת מין החיים - בחיים.</div>Sun, 26 Jun 2011 03:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12582581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=12582581http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12182377<div align="right" dir="rtl">לו הייתה השנאה גבעה, היו האנשים חומקים אליה לעת לילה. היו היושבים למרגלותיה שוקעים עד מותניהם בעשביה ומתיזים סביבם איבה וכעס. המעפילים לראשה היו בונים להם בקתה של בדידות נוראה, ומביטים מדי לילה שוב ושוב בשקיעה קרה מבעד לחלון הקרוע בנפשם. לו היו הרחמים העצמיים בריכה, היו האנשים עולים אליה לרגל. היו מביטים בה וחוככים את ידיהם בעצב, ומביטים בפניה בחיפוש אחר השתקפות אומללה. היו כאלה שטבלו בה, כאלה ששחו בה, ואלה שטבעו במימיה הסמיכים כדבש, חסרי תקווה. לו היו הגעגועים יער, היו האנשים תועים בו לעד. היו הולכים בעיניים כלות בין עצי הזכרון, מבטם אובד בין צמרותיהם והם מנסים למצוא את עברם הנשכח באפלולית של דמדומים. הם היו נופלים על ברכיהם, ודמעותיהם מלחלחות את העלווה העבותה המכסה את הקרקע. לו היית שלי, לא היה לאנשים לאן ללכת.</div>Sun, 28 Nov 2010 23:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12182377http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=12182377http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12076279<div align="right" dir="rtl">פלאק פלאק, חם לי חם בדרך התהילה אובד האדם פלאק פלאק אוטו חדש פלאק פלאק העתיד לא ידוע העתיד מטושטש פלאק פלאק ויטמינים ויטמינים ומוסר גמיש אנחנו בכל זאת דור אבוד האם יש תרופה למוסר ירוד? "המוסר שלך מעט ירוד, אם לומר את האמת, שמנו אותך על אינפוזיה, תוך שבוע תהיה שוב אזרח למופת". פלאק פלאק רוצחים, אנסים, שודדים, מציתים גנבים, רמאים, שקרנים וליסטים אמני הונאה, שקרני המאה פלאק פלאק אל תתבייש לעמוד מול המראה פלאק פלאק בואי אלי יקירה, אל תתביישי התבונני בנפשך העקומה באופן חופשי אל תתביישי, לא, ואל תתכחשי התום והטוהר פלאק פלאק נשארים בראשי</div>Fri, 01 Oct 2010 22:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12076279http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=12076279http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12062577<div align="right" dir="rtl">אני אשאיר עקבות בחול כדי שתדע לאן לחזור דבר איתי כדי שאוכל לנוח.</div>Sun, 26 Sep 2010 01:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12062577http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=12062577http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12058165<div align="right" dir="rtl">המרפסת היא המקום אותו אני שונא יותר מכל. יותר מכל החדרים בבית, יותר מכל הבארים האפלוליים והמשרדים המוארים, יותר מהמושבים במכוניות החשוכות וחדרי השירותים המטונפים, כי המרפסת היא המקום אליו אני הולך כשאני לא יכול לסבול את עצמי יותר. כשהשאון בראשי נעשה מחריש אוזניים והמחשבות עפות ומתרוצצות ושורפות את ראשי מבפנים, כשהכל נדמה אפור ובלתי נסבל, כשכל השאיפות שלי בחיים מסתכמות ברצון ליפול על הברכיים ולא להפסיק לצרוח לעולם. כשעולה בראשי התמונה הקבועה שלי, יושב בכיסא, וסביבי העולם בוער, ובוער, ובוער, כל הדלתות נמסות, הבתים קורסים, השדות נשרפים, הכבישים הופכים לאבק והעולם מתרחב למדבר אינסופי ונטול אופק, אני בורח למרפסת. ובמרפסת, עולם ומלואו של גועל אנושי וטבעי. צמחים נרקבים, שכנים צועקים, מי מזגן נוטפים על הריצוף, חתולים מוכי מחלות בוהים בי במבט תוהה, קומפלקס מפעלים מעלי עשן מסתיר את האופק, אובך מאובק מסתיר את הכוכבים. בבוקר השמש שוטפת את העולם באור הבלתי סולח, האור האכזרי מכולם. אור השמש הוא הנוזל השטני מכולם, הוא כמו אציטון לגוף ולנשמה. הוא מסיר הכל, מסיכות, איפור, העמדות פנים. והלילה הוא כמ</div>Thu, 23 Sep 2010 23:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=12058165http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=12058165http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11959474<div align="right" dir="rtl">אי אפשר יותר להכחיש, או להתכחש, להעמיד פנים או להתעלם. התהום פה. היא ניצבת מולנו פעורת לוע, שוכנת בתוכינו כמקדש אפל. היא האקסטזה שזורקת את ידי המאהב סביב צוואר אהובתו במשגל,ההגה הסוטה אל הנתיב ממול בידיו של השיכור האומלל,ילדים מוכים, אמהות נוטפות דם, קשישים מתפלשים באדמת מולדתם,היא השקט שבתוך הרעש, החושך שבאור,הקידמה שנעלמת כשאתה פוסע לאחור,העיניים העצומות לנוכך הייאוש,הזוועה, האימה,זו בריכה גדולה של שמן, ודלק, ושחור, ומוות, ומחלות ואם-כל-חטאת, של בדלי סיגריות השוחים בקולה, דם של חפים מפשע, אבקת שריפה, צבע עופרת, סרטן ריאות, פלסטיק שרוף, מלחמות דת, אדישות, טיפשות, הלולאה שבקצה חבל התלייה, מאזניה של אתנה, מרכבתו של אפולו, פטישו של אודין, קפלי השומן של קרישנה, ועוד דם, ליטרים של דם,נהרות של דם,אוקיינוס של דם,עולם הדם.בתוך כל אחד יש מקום קטן ושחור.בתוך האיש הכי שמח יש פינה ללא כל אור.בתוך כל חיוך יש סדק קטן.מאחורי הקדושה הנעלה מכל מציצות קרניו של שטן.</div>Thu, 05 Aug 2010 22:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11959474http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=11959474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11526936<div align="right" dir="rtl">איזה עונג זה, להתעורר בבוקר ולראות את העינים האדומות מדמעות של אבא, מבקש ממך שתתלבש כי צריך לנסוע להלווייה."הלוויה על הבוקר - כיף כל היום".נסענו. נרדמתי בדרך. מעולם לא היה שקט כזה באוטו. לדממה שנושאת בחובה משקל עודף יש אפקט הרבה יותר מטריד, והדממה הזו הייתה כבדה מנשוא. אני מתחיל להתרגל, יותר מדי לוויות בשנה האחרונה.מגיעים לבית הקברות, לוחצים ידיים, טופחים על כתפיים, מחבקים, לוחשים, מציפים את בית הקברות בדמעות ומטביעים את המצבות בדרמה. כל כך הרבה אנשים שכל אחד מהם משוכנע שרק הוא סובל באמת מהאובדן. אנשים לא מצליחים לתפוס יגון של אנשים אחרים, מבחינתם זה רגש מצויר על קיר, מסכה פונקצוינלית שנקנתה באיזו חנות שמתמחה באבל.שולפים את המנוח מהאוטו על אלונקה, מכוסה בשכבות של תכריכים כמו איזו הפתעה מקאברית לבוקר חג המולד. הוא כל כך קטן, לעזאזל. אני זוכר אותו כגבר עצום, גבוה ממני ב-10 סנטימטרים ורחב ממני פי שלוש לפחות, שלא הפסיק לחייך. לפחות, ככה אני זוכר אותו. כנראה שהייתי מנותק.אני שומע לחישות אפלות מכל הכיוונים. "הוא לא רצה עזרה מאף אחד," - "הוא לא טיפל בעצמו בכלל," - "הלב שלו נשבר," - "אחרי התאו</div>Fri, 15 Jan 2010 23:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11526936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=11526936http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11500536<div align="right" dir="rtl">יאנוס, זה החודש שלך. "אל השערים" הם קוראים לך, "אל ההתחלות והסיומים, הוא מתואר כבעל שני פנים, שאחד מהם מביט לעבר העבר והאחר צופה אל העתיד". בכנות - עייפתי. עוד שנה הולכת, שנה אחרת באה, עוד שלוש מאות שישים וחמישה ימים של זריקת זין בפניה של החברה, טיפש ואבוד מכדי להוביל את עצמי וגאה מכדי להיות מובל על ידי הקונצנזוס, המינסטרים, יו ניים איט, עוד שנים עשר חודשים של גרירת רגליים דרך משימות, פגישות, ישיבות, סיכומים, תיקים, תחקירים, תיעודים בכתב ובעל פה,עוד מיליון שעות של שכיבה במיטה, מנסה לאחות את הקרע בין הצורך להיות אבא ואמא וטבח וטייס ודואג ואכפתי לבין בדחף לרסק את הפנים המזויינות של הילדים האלה לתוך סלע שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, לזרוק אותך מהצוק ולשרוף אותם בתוך כלוב פלדה ולדרדר אותם לתהום, אווווו, עוד אינסוף דקות של בהייה לתוך התהום, ה-תהום, הריק, הקרע, הפער, הוואקום, החלל, ה-Void, שהולך וגדל ומתעצם ונוצר ומכרסם ולועס וצוחק ומתפשט כמו כתם ממאיר ממרכז החזה שלי אל הצלעות והקיבה והריאות ושורף אותי מבפנים, הורג אותי, מרוקן אותי מתחושות ורגש, וככל שהוא זועק יותר אני שותק יותר, וככל שהוא תופס נ</div>Sun, 03 Jan 2010 03:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11500536http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=11500536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11390598<div align="right" dir="rtl">לפעמים אתה צריך לעצור ולחשוב.ישנו הזמן בחייך, במחזוריות קבועה, שבו אתה פועל על סמך מה שהיה נכון עבורך כשגיבשת את השקפת העולם הנוכחית שלך. השקפת עולם היא לא משהו קבוע וסטטי. היא משתנה יחד איתך, מזדקנת, מתבגרת, מתעצבת, וכמו הפניקס האגדי - היא נולדת ומתה, שוב ושוב. היא מושפעת ממראות, אנשים, רגעים במקומות ותובנות ספונטניות, שעות של חשיבה. ממראות וריחות, דמויות שמבליחות ונעלמות, מה שאומרים ומה שעושים אנשים סביבך, ספרים סרטים תוכניות, דברים פעוטים כמו מזג האוויר וטמפרטורה, תאורה לקויה והשיעול המציק הזה שאתה לא מצליח להיפטר ממנו. משברים שחוסמים את שדה הראייה שלך, הישענות שאננה לאחור על זרי הדפנה של נצחונך הרגעי. מה שהיה נכון אז, לא בהכרח נכון היום, והפתרונות של היום בוודאות כמעט מלאה לא יעמדו איתן מול הצרות של המחר. אתה מנהל קרב אחר קרב עם החיים, מנצח ומפסיד, אבל כמו כל שדה קרב אמיתי - גם בחיים צריך להתפתח כדי לשרוד. הטכנולוגיות של ימי הביניים ינגפו כמו אגודת קנים דקה ברוח באם יעמת אותן מי זה עם העולם המודרני. וכך גם אתה, משאימצת השקפת עולם, עליך להיות זהיר ולא להיכנע לאשלייה כי העיצוב הנוכחי</div>Sat, 14 Nov 2009 23:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11390598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=11390598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11328897<div align="right" dir="rtl"> מסתובב. נודד כמו ציפור-חורף אבודה, בונה קנים במשרדים נטושים, מוארי פלוארסנט דמוי ירח חולני. דוחף את עצמי אל תוך מגירות, לתוך קלסרים, לתוך מיילים חיוורים. מסתובבים כמו חסרי-נשמה, כמו קורבנות של אסון אפוקליפטי שמימדיו טרם נתחוורו, והם בוהים באפר בעיניים קרועות לרווחה, בוהים במסכים הלבנים, בוהים בקירות, בדלתות, מחכים שמשהו ייפתח או שמשהו ייסגר, שמשהו יקרה כבר ויוציא אותם מזה. מוחם נתנוון והפך לעיסה אפורה מותנית-צליל, הצפצוף של המנעול האלקטרוני, זמזום הטלפונים, ניגונו חסר הגוון של צליל הודעה, צליל שגיאה, צליל תקלה, צליל תהום הנשייה. ללא ספק, בבואו לקטוף אותם, יתלווה אל המוות ניגון מורבידי בעליזותו. שקעים ריקים, לוחות חשופים, מסדרונות בודדים, שדות זרים. לוואי, ויכלתי להצית בשתי ידי את המקום הזה, לחרוך לנוזל מתוק את דלתות הפלדה העצומות, לפורר לאבק את קורות הבטון הנוראות, לחרוץ בקעים באספלט השחור, לייבש ולאכל בהינף יד את העצים הגוססים והדשא האנוס, לבתק את קווי הטלפון והחשמל והטלוויזיה והאינטרנט, לשרוף לשרוף לשרוף הכל בסופת להבות שתישא את זעקתי עד שערי גן העדן, ולהותיר פ</div>Sun, 18 Oct 2009 21:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Jod1)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=600201&blogcode=11328897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=600201&blog=11328897