הגעתי למסקנה שאני כל פעם חוזרת לבלוג הזה בתקופות יובש, או לימודים.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בחורף זה מקלחת, ועדיף רותחת כמו לבה. עוזר כשאני יוצאת מפוקוס.

נזכרתי שראיתי פעם סקר שמראה שלמידה יעילה יותר כשמקיימים יחסי מין באופן קבוע. אירוני בעיניי שדווקא בתקופות לימודים אין זמן לזה. מנסה להתמקד בספר, ובמקום זה מפנטזת על המורה הפרטי- משהו שקשור לגשם, חולצה רטובה, הפטמות שלי שנראות ממנה והזקפה שלו, שבאה אחריהן. יופי, פשוט ריכוז מדהים.

רק העבודה מסיחה את הדעת... וכשאני חושבת על תאונות דרכים, אבל זאת כבר שריטה אחרת לגמרי. 

-מאדאם דה מנטנון

היום השפיע עליי סרט דוקומנטרי ייחודי והזוי.

סרט על ילדה, בת 14, שהחליטה שהיא תשבור שיא ותהיה לצעירה ביותר בעולם שהקיפה את שלושת האוקיינוסים הגדולים בעולם (השקט, האטלנטי וההודי) במשך שנתיים, לבד.

בהתחלה חשבתי לעצמי- מה נסגר איתה? היא חייבת להיות דפוקה. בטח גידלו אותה הורים דפוקים.

אני, שאוהבת את הטבע יותר מכל דבר בעולם הזה, גדולה ממנה בשלוש שנים, לא העלתי על דעתי מעולם טיול של שנתיים לבד.

מסתבר שהיא מדהימה. הסרט הזה הראה לי כמה היא שפויה, כל כך שפויה שלמעשה כולנו בעצם המטומטמים חסרי ההגיוון.

בסרט הקצר יחסית לורה מתעדת את עצמה ברגעים הראשונים, כנערה-ילדה שבוחנת את העולם בעיניים רעבות. בהמשך הסרט רואים את הרגעים הקשים של הבדידות, הפחד והספק. מה שהדהים אותי יותר מהכל, זה שאת הרגעים הקשים שלה אפשר היה לראות כסיטואציות הקשורות לבני אדם. ברגעים היפים, היא הייתה לבד. היא יותר נהנתה לבד, מאשר עם אנשים. אני כל כך מעריכה את זה. כל כך מעריכה את מי שמעריך את החיים בלי להיות קשור לשום דבר. היא פקפקה בארץ שהיא נולדה, בהורים שלה, בהכל. היא הפסיקה להתגעגע. פשוט חיה את החיים כמו שהם, ים נופים ותרבות שפשוט מטהרים אותך מכף רגל ועד ראש.

ופתאום הפחד שהיה לי לטוס לבד נעלם כלא היה. זה לא כמו להיות לבד עכשיו באמצע תל אביב ולשחק בפלאפון- זה להיות אני, והטבע, ומה שיבוא באותו רגע.

הלוואי שהעולם יחזור קצת אחורה. אנשים יפכחו את העיניים ויבינו שהם יכולים באמת באמת לחיות.

בעידן המודרני, אי אפשר כבר להתחמק מכלום.

פעם, (וכשאני אומרת פעם, זה לפני יותר מארבע שנים) התחיל איתי מישהו בפאב, ואני כמו ברוב הפעמים ניסיתי להתרחק.

אבל הוא לא וויתר. וביקש את המספר. ולי כל כך היה קשה להגיד לו "לא" אחרי שהוא ליטרלי שר לי שירים עם גיטרה, נתתי לו את המספר.

איפה עיקר הבעיה? בבחירת השם שלו באנשי קשר.

קראתי לו מיכאל לא לענות! הרי מה זה משנה? בכל מקרה לא נתראה יותר לעולם... 

והנה, עידן בכר, מייסד "נוקנוק", המציא את האפליקציה שתגרום למיכאל לגלות את העניין הזה. איך אני יודעת שהוא ראה? אה, היום כבר אפשר לשלוח הודעה לבן אדם שקרא לכם בכינוי הזה, כמובן בלי לגלות מי זה.

אז פתאום אני רואה הודעה בצ'אט של הנוקנוק מפי "מיכאל לא לענות! : בואי נדבר על זה רגע

מיותר לציין שפרצתי בצחוק על סף בכי במשך עשר דקות.

תודה לך נוקנוק.