לקחתי חודש הפסקה.

אני חושבת שהצלחתי כמעט ולא לחשוב עלייך בכלל.

וזה עשה לי טוב.

וכששלחת את ההודעה אתמול, אז בכיתי.

אבל לא מעצב, משיחרור.

כי אני חושבת שאני יכולה להתגבר עלייך.

ואני חושבת שאני יכולה לחזור לדבר איתך כי אני כבר לא מפחדת.

אין בי את הפחד ליפול.

אני יודעת.

לפני שאטוס, ואתחיל תקופה חדשה וניקייה,

אני אטיח בך את כל הדברים שיושבים לי על הלב.

כל מה שאי פעם רציתי להגיד לך ולא העזתי.

כי אף פעם זה לא התאים.

אני צריכה להיות ממוקדת מאוד בתקופה הזו,

ואני לא יכולה להרשות לך לגרום לך להשפיע על ההצלחות שלי.

אני יודעת שאחרי שאסיים את הפרויקט שלי, אוכל להגיד הכל.

ואז לטוס. ולהשתחרר. ולהירגע.

אני רוצה לזעזע אותך וללכת.

לגרום לך להרגיש בחסרוני.

לגרום לך להרגשת מרירות, שתעבור מין הסתם,

אבל אני סבורה שזה יערער אותך מעט.

אני כבר לא מפחדת.

מכלום.

אני יודעת שבקרוב יבואו ימים מאושרים,

שאתה רק מכשול קטן בדרך,

אבל אם עד עכשיו הייתי חלשה,

היום אני חזקה.

אני מחייכת לעצמי,

ואני גאה בעצמי.

הכל עומד להשתנות.