Twincest Story

Enjoy...

פרק 7:

ביל יצא משעתיים של כימיה במעבדה, טום לא הגיע וזה היה ממש מאכזב. הוא נאנח, מתחיל להתקדם לכיוון השירותים שבקומה, הוא נעמד מול המראה, מתקן מעט את האיפור שלו, שוטף את ידיו וסוקר את עצמו במראה, אך עוד לא עברו שתי שניות והוא הרגיש את גלי הקור והצמרמורת המוזרים האלה בגבו. הוא רק נאנח, מעט בתסכול. זה כבר לא הפחיד אותו. "כן! אתה יכול להתגלות! אלוהים, מלאך כלשהו, סתם טום...".

"סתם?". ביל יכל לראות את טום במראה מאחוריו. טום נשף עליו אויר קריר וצחקק במתיקות, מביט בעיניו של ביל דרך המראה, "סתם טום?".

"כן, אל תשווה את עצמך לאלוהים" ביל משך קלות בכתפיו, "ומלאך... טוב, מלאך אתה לא...!".

"אבל אני דומה לאחד כזה. נכון, ביל...?" השיב טום בשקט, עדיין מביט בעיניו של ביל דרך המראה, מחייך חיוך קטן וכובש.

"הרבה דברים נראים כמו משהו שהם לא, נכון טום?" הוא תקע בטום מבט נוקב, מעביר את אצבעו מתחת לעינו ולאחר מכן שוטף ממנה את השחור מהעיפרון.

טום גלגל את עיניו ובמהירות ביל יכל למצוא את עצמו עומד, צמוד לקיר כשטום מדביק אותו אליו, הקיר קר וטום אף יותר. "אתה מצפה ממני להכריז שאני פשוט... כזה?". טום לא אהב להשתמש במילה ערפד. הוא גם ככה שנא את זה.

ליבו של ביל דהר בחזהו מההפתעה והוא נשף החוצה מבין שפתיו, "אני מצפה ממך להפסיק לנסות להרחיק אותי... ולהתחמק כל הזמן".

טום בלע את רוקו ועצם את עיניו, נצמד אל ביל אף יותר, מצמיד את פניו לצווארו של ביל באיטיות. "הריח שלך..." טום נשף על ביל בקור, תופס במותניו בחוזקה, ביל בהחלט לא יכל להשתחרר מאחיזה כזאת.  "הוא משגע אותי... אתה מריח כ"כ טוב..." טום תפס בביל אף חזק יותר, עכשיו ביל יכל להרגיש את אפו הקפוא של טום על צווארו, "הוא פשוט... חזק מדיי... תנועה אחת לא נכונה ו...".

"טום...!" רעדים בלתי פוסקים עברו בכל גופו של ביל, הפעם זה לא היה רק מהקור, זה היה גם מהפחד. חסרות רק שתי שניות לפני שיוכל להרגיש את שיניו החדות כתער של טום נחשפות כנגד צווארו. הוא ניסה להשתחרר מאחיזתו של טום, כמובן, ללא הצלחה. האמת? ממש לא התאים לו למות עכשיו! אולי ביום אחר.... "עזוב אותי, טום!".

"סתום". טום רק עצם את עיניו חזק יותר,  תופס בחוזקה בחולצתו של ביל, מכווץ עליה את ידיו, "אל תזוז...". טום הזיז מעט את אפו על צווארו של ביל, מכווץ את מצחו. להלחם ברצון הזה פשוט לנשוך את ביל כשהוא היה כ"כ קרוב והריח כ"כ טוב היה קשה מידי.

ביל נשך את שפתיו בחוזקה, משחרר עליה את כל הלחץ, הוא בטוח שהוא ממש הולך לדמם משם בשניות הקרובות. הוא רק שכח עד כמה לא טוב זה יכול להיות באותו הרגע... הוא זרק את ראשו כנגד הקיר, הוא כ"כ פחד עד שלא הבין בכלל מה הוא עושה או מה הוא אמור לעשות.

מהשנייה שביל זרק את ראשו לאחור הוא יכל להרגיש משוחרר, מרגיש משב רוח קפוא. טום נעלם כלא היה.

ביל התקדם לצד גיאורג במסדרון בית הספר, הוא בקושי דיבר באותו היום, לא נכנס לשיעורים, הוא נראה ממש חיוור. אפילו חולה. השניים התקדמו לכיוון הקפיטריה, ביל היה חייב מישהו שיחבק אותו וינשק אותו וירגיע אותו באותם רגעים. הוא ידע שזה לא יכול להיות גיאורג אבל הוא בנה על אנדריאס במשך כל היום.

גיאורג תקע בביל את מבטו, נאנח בשקט, "ביל, אתה מוכן להסביר לי מה יש לך?". ההתנהגות הזאת של ביל הייתה מוזרה מדיי. אפילו די מפחידה. כאילו דבר נורא קרה באותו היום.

"הסרט הזה..." ביל מלמל, שולף את התירוץ הכי הגיוני שקפץ לראשו באותו רגע. גם באותן שניות היה לו מספיק שיקול דעת כדי להבין שלומר לגיאורג שראה מפלצת אוכלת בתולת ים לא יהיה חכם, "היה ממש מפחיד...!!!".

"מתי הספקת לראות סרט, לעזאזל?" גיאורג צחק והמשיך להתקדם לצידו של ביל, נאנח ומגלגל את עיניו, "זה רק סרט, ביל. שום דבר מעבר לזה. מה שלא ראית- אין דבר כזה במציאות".

ביל נלחם בעצמו כדי לא לומר 'הלוואי' ורק הנהן, "כן... צודק...".

בסופו של דבר השניים הגיעו לקפיטריה וגיאורג שחרר את אחיזתו בביל שאנדריאס שלח אליו את חיוכו הפלרטטני, כמובן.

ביל מיהר להתקדם לכיוונו של אנדריאס, שולח חיוכים קטנים אל מייקל וג'סיקה, הוא התיישב כהרגלו על ירכיו, מתעלם מהצמרמורות ומהרעדים שעברו בגופו, וכפי שהבין, סימנו שטום תוקע בו מבטים. הוא נאנח בשקט, "אנדי..." הוא הדביק לו נשיקה רכה על שפתיו.

אנדריאס חייך, ממהר להעמיק את הנשיקה ולדחוף את לשונו לפיו של ביל, תופס במותניו בחוזקה בעוד המבטים של טום נהיו מורגשים יותר משום מה. "בילי...".

ביל כרך את ידיו סביב צווארו של אנדריאס ונצמד אליו אף יותר, מפגיש את לשונו עם זאת של אנדריאס ומנסה להתעלם מההרגשה המוזרה הזו של מבטיו של טום ככל שיכל, עוצם את עיניו חזק יותר. נלחם בזה.

אנדריאס החל להעביר את ידו באיטיות ממותנו של ביל לכיוון בטנו התחתונה, חיוך ערמומי מופיע על שפתיו. הוא התנתק מביל ותקע בו מבט, מלטף את איזור מפשעתו מבעד לג'ינס, "רוצה ללכת, בילי...?".

ביל נשך את שפתו התחתונה ברכות, מרגיש את אותם משבי רוח קפואים פוגעים בגבו ועורפו. למה לעזאזל רק הוא מרגיש את זה?! הוא הפנה את מבטו לאחור, מבטו מצטלב עם זה של טום כמעט מיד.

אנדריאס רק תפס את איברו של ביל מבעד לג'ינס שלו, מכווץ את מצחו, "ביל...".

טום תקע בביל את מבטו, משעין מעט את ראשו על הצד, מכווץ את מצחו. הבעתו קרירה מתמיד, אבל היה בו עוד משהו שביל לא יכל להבין.

"א..." ביל נאנח בשקט, מחזיר את מבטו אל אנדריאס, "יש לי עבודה במדעים להשלים לפני השיעור..." הוא מלמל, "אני אראה אותך אח"כ..." הוא קם מירכיו, מושך את חולצתו שחשפה כמעט את כל בטנו למטה בחזרה ולוקח את התיק על גבו. הוא יצא במהירות מהקפיטריה והחל להתקדם לכיוון מבנה בית הספר בחזרה.

במהירות ביל יכל לשמוע צעדים שהולכים בדיוק בקצב שלו. טום שלח אליו חיוך קטן בעודו מתקדם לצידו, מגחך, "וואו, וויתרת על זיון עם אנדריאס".

"זה לא שאתה רוצה במקומו" ביל משך קלות בכתפיו, הבעתו אדישה הפעם אפילו יותר מזו של טום. לעזאזל, המשחקים האלה כ"כ עצבנו אותו.

"מי אמר שאני לא רוצה?" טום הרים גבה ונאנח, מפנה את מבטו קדימה, הבעתו הקרירה חוזרת לפניו. "אני פשוט לא יכול. אני לא יכול להתקרב אליך מבלי לפחד".

"אתה לא יכול לנשק אותי אפילו..." ביל מלמל, ממשיך להתקדם בחצר הגדולה ותוקע את מבטו על הדשא.

"אני יכול..." השיב טום בשקט ומשך בכתפיו, ממהר להוסיף "אני צריך להתרגל לריח שלך".

ביל לקח כמה צעדים מהירים ולבסוף נעמד מול טום, עוצר אותו עם ידו ומרים אליו את מבטו, "נו...?".

טום נאנח ועצם את עיניו לשנייה, ממהר לפקוח אותן ולתקוע את מבטו החודר בעיניו של ביל. "אם אני נעלם... זה כי אני לא יכול..." הוא מלמל, מתקרב אל ביל בלית ברירה. זה לא שהוא לא רצה את זה- ביל היה הבנאדם הראשון שטום הרגיש אליו משיכה גדולה יותר מהרצון לאכול אותו. זה פשוט שהוא לא יכל להרשות לעצמו לפגוע בביל... הוא הניח את ידיו בהיסוס על מותניו, בולע את רוקו בקשיחות, נאנח בקרירות על פניו. הוא רכן אליו ועצם את עיניו בחזרה, מניח את שפתיו הקפואות על אלה החמימות של ביל.

ביל חיבק את טום אליו מאחורי עורפו, נצמד אליו עם אנחה שקטה, הוא יחכה עם להעמיק את הנשיקה רק עוד קצת ויעשה זאת אם טום לא יעשה זאת קודם. הוא ממש רצה אותו. הוא פחד ממנו ובאותו זמן טום היה הבן אדם היחיד בעולם שביל רצה להיות איתו. לפחות באותו זמן.

טום כיווץ את מצחו, נושף מאפו אוויר קפוא על זה של ביל, עיניו נעצמות חזק יותר. הוא הידק את אחיזתו על מותניו של ביל בעודו מפסק את שפתיו בהיסוס, יודע שזה לא נכון. אסור לו בכלל להתקרב לביל. אז לנשק אותו...?

ביל לא חיכה רגע ודחף את לשונו באיטיות לתוך פיו של טום לפני שיתחרט ויברח לו שוב. הוא חיפש אחר לשונו של טום ולבסוף הפגיש אותה עם זאת שלו באנחה מתוקה.

טום נאנח בקול. הרצון הזה לנשוך את ביל היה חזק מתמיד. ועכשיו הלשון שלו הייתה בתוך הפה שלו... זה היה פשוט יותר... רק לנשוך וזהו... אבל הוא ידע שהוא צריך להוכיח לעצמו ולביל שהוא מסוגל. הוא לא הזיז יותר את שפתיו. הוא פחד לעשות משהו לא בסדר.

ביל יכל להרגיש את חוסר שיתוף הפעולה מצידו של טום בשלב מסוים והחליט שטום החזיק את עצמו מספיק זמן. לפחות כרגע. הוא התנתק ממנו באיטיות, לא לפני שהדביק לו נשיקה רכה ויבשה על שפתיו לבסוף. הוא פקח את עיניו באיטיות עם חיוך קטן.

"מצטער...". טום תאר לעצמו שביל לא היה רגיל שלא משתפים איתו פעולה. הרי הוא ביל הסקסי והנחשק- כולם רצו אותו ואף אחד לא היה מסרב לו. טום פשוט לא יכל להיות כמו כולם, לצערו. הוא פקח את עיניו והחזיר לביל חיוך קטן ומתוק שחשף שורת שיניים לבנות. כל סנטימטר בו היה מושלם.

ביל נשך קלות את שפתו התחתונה, נשאר צמוד אל טום ומעביר יד אחת אל חזהו, מניח אותה עליו ברכות, "אנחנו ביחד כזה...?" ביל מלמל, נראה מלא תקווה. הוא לא האמין שמשפט כזה יוצא מפיו אבל זה היה ממש דחף, כנראה שהוא באמת רצה את טום.

"אני לא יודע..." מלמל טום בשקט, תוקע את מבטו בעיניו של ביל. הוא בהחלט רצה וגם לא התנגד לנסות, אבל לא ידע אם זה חכם במיוחד... "אנחנו יכולים...?".

"אנחנו יכולים" ביל השיב, מעט יותר בביטחון, "אני באמת רוצה להיות איתך..." ביל מלמל ושוב לא האמין שמשפט בסגנון יוצא מפיו.

טום רק החזיר לו חיוך קטן, מתוק וסגור, מהנהן, מכחכח בגרונו, "אז אפשר לנסות".

"ואפשר להיות ביחד בפומבי?" ביל שלח אל טום חיוך חמוד שכזה.

"כן" השיב טום, מהנהן, מושך בכתפיו. לא באמת היה לו משנה מה אנשים חושבים, למרות שהוא העדיף שלפני שהם יתחילו ללכת עם ידיים משולבות וכל ההרגלים המוזרים האלה, כדאי ליידע את המשפחה שלו. "רוצה לבוא אליי היום...?".

"כן" ביל השיב בלי היסוס, נצמד אליו עוד קצת בחיוך מתוק, "רק אם תגן עלי ממשפחתך המאיימת".

טום צחק, מהנהן. החיוך והצחוק שלו פשוט היו ממכרים. "אני אשתדל...".

"גם ה... הורים שלך...?" ביל מלמל, מביט על טום במבט שואל, קצת מהוסס.

טום הנהן, ממהר לומר "אנחנו שולטים בעצמנו. אנחנו לא צדים כ"כ הרבה כמו שאר הערפדים. כולנו כבר אכלנו היום... אל תדאג".

ביל צחקק, "לא פחדתי שתאכל אותי, טומי".

טומי. זה היה חמוד. טום צחקק גם הוא במתיקות והנהן, "בטח שפחדת. כולך אחוז אימה, בילי".

"אני יודע, אני לגמרי מבועת, טומי!" ביל צחקק, מדגיש את ה-'טומי'.

טום גיחך וחזר להבעתו האדישה, מהנהן, "נכון, בילי". הוא תפס בידו בחוזקה, רק אז נזכר שביל לא היה רגיל לקור גופו ולקח את ידו אליו בחזרה, "אוקי, בוא נלך. עוד שנייה מצלצלים".

ביל מיהר לתפוס בידו של טום בחזרה, הוא יצטרך להתרגל לקור הזה מתישהו והאמת שהוא כבר התחיל. זה היה נעים באיזשהו מקום... "לאן ללכת?".

"אתה רוצה ללכת הביתה?" טום הרים גבה, חיוך ערמומי ודיי מגרה מתפרש על שפתיו.

"הביתה למטרת...?" ביל החזיר אל טום חיוך מתוק וליקק את שפתיו.

"להזדיין," גיחך טום בציניות וגלגל את עיניו. "סתם כדי לא להיות פה".

"אוקיי" ביל צחקק ומשך קלות בכתפיו, "למרות שלמטרת להזדיין זה נחמד הרבה יותר".

"אני יודע...". טום היה נראה מרוכז למספר שניות. לבסוף הוא החזיר את מבטו החודר לביל, הבעתו הקרירה על פניו, "אתה מבטיח לא למות לי בדרך אם נרוץ ממש מהר?".

ביל הביט על טום בהרמת גבה לכמה שניות, רק אז נזכר בכך שקרא באינטרנט ביום הקודם שערפדים יכולים להגיע מאוד מהר ממקום למקום. "אולי...!".

"אוקי, אז פשוט נלך" השיב טום בגיחוך, מסמן לביל לעלות על גבו, "תעלה".

ביל צחקק, "מה אתה סבתא?" הוא נעמד מול טום וקפץ עליו, כורך את רגליו סביב גבו ואת ידיו סביב עורפו, מדביק לו נשיקה קצרה על שפתיו, "גו טומי!".

טום נאנח והניד בראשו, מגחך. "אוקיי, אוקיי..." הוא ליקק את שפתיו, מביט סביבו לכמה שניות. "תעצום עיניים".

ביל קבר את פניו בצווארו של טום וחיבק אותו אף חזק יותר, הוא לא הבין למה זה היה נחוץ אבל הוא העדיף לא להשתין במכנסיים מרוב פחד בגלל המהירות.

טום תפס בישבנו של ביל ולאחר מספר שניות בהן ביל יכל להרגיש משבי רוח חזקים מכים בגבו טום נעצר וליקק את שפתיו, "טוב, רד".

"ממ..." ביל נאנח בשקט, מהדק את אחיזתו על טום, "עוד מעט...".

"ביל!" טום גיחך והוריד את ידיו מישבנו של ביל, משחרר את אחיזתו לגמרי, "נו, רד כבר... עוד מעט גיאורג מסיים".

"אם אתה כ"כ לא אוהב אותי עלייך..." ביל קפץ מטום בפרצוף מסכן, מוציא את מפתחות הבית מתיקו.

"עלית עליי" טום גיחך ונעמד מאחורי ביל, נצמד אליו מעט. הוא עצם את עיניו, בכל השניות הקצרות האלה שהוא רץ ריחו של ביל פשוט חרפן אותו. הוא לא ידע כמה זמן הוא עוד יוכל להחזיק את עצמו... הוא קיווה שהוא יכול להוכיח לביל ויותר מזה, לעצמו שהוא חזק מזה.

ביל פתח את דלת הבית, נכנס פנימה וזורק את התיק הצידה, את המפתחות הוא הכניס אליו בחזרה. הוא החל להתקדם לכיוון המדרגות, "טוב, מיטה או ספה?".

"מיטה" השיב טום בגיחוך, מסתכל סביבו. "יש לו כלב" הוא מלמל, ספק לעצמו והחל להתקדם אחרי ביל.

ביל הנהן, "ספייק. אני שונא אותו" הוא צחקק, "הוא קשור בחוץ. כבר שכחתי שבטח כל החושים שלך מחודדים לרמות ענק" הוא עלה במהירות במדרגות.

"לא עד כדי כך...". טום התקדם אחרי ביל והסתכל סביבו, "כמה זמן אתה נשאר פה?".

"עד שאימא שלי תעבור לדירה החדשה. אממ... חודש בערך" ביל משך קלות בכתפיו, מתקדם לכיוון חדרו. הוא פתח את הדלת והתקדם לכיוון המיטה, לבסוף זורק את עצמו עליה.

טום התיישב באיטיות לצידו של ביל, מסתכל סביבו שוב. הריח של ביל היה כבר בכל הבית והוא היה בטוח שהוא חזק יותר משל כמה אנשים ביחד.

ביל הרים אל טום את מבטו, "יכול לשכב לידי?" הוא שאל בהרמת גבה, מעט בהיסוס.

טום הסתכל עליו למספר שניות ולבסוף נשכב לצידו באיטיות עם פניו לשלו, מחייך אליו חיוך קטן וכובש, נושך את שפתו התחתונה ועוצם את עיניו. עכשיו, למרות הריח של ביל הוא הרגיש שליו.

ביל נצמד מעט אל טום, נושק לשפתיו ברכות. "מממ... אתה תבוא לקחת אותי מפה היום?".

טום הנהן, פוקח את עיניו. הבעתו האדישה חזרה לפניו. הוא תקע את מבטו החודר בעיניו של ביל, "אני אבוא עם הקאדילק".

"The famous one?" ביל צחקק, משפחת קאוליץ תמיד הגיעו בקאדילק הזו לבית הספר, כולם הכירו אותה.

"Yup" טום צחקק במתיקות כובשת, מלקק את שפתיו. "היא שלי".

"אני מתאר לעצמי שאתה עשיר כזה. אתה יודע, 400 שנה" ביל גיחך, מעביר את אצבעו מחזהו של טום באיטיות אל בטנו, "זקן שלי".

טום גיחך ונאנח, מניד בראשו, "כן... האמת, זה 472... אבל מי סופר?".

"אתה עוד חוגג יום הולדת??" ביל צחקק, "472 ימי הולדת נשמע לי לגמרי מגניב".

"לא, לא כזה מגניב, " טום גיחך והשיל את מבטו לשנייה, כל שמץ של חיוך נמחק מפניו.

"תגיד טום... אני מצטער, אבל אני חייב לשאול את זה-" הוא גיחך, "-עשית סקס ב-472 שנים האלה שלך? או לפחות בזמן האחרון...? כאילו, אתה יודע... עם מי?".

טום גיחך, תוקע את מבטו בסדינים. "כן... בערך. כאילו... ברור שעשיתי, אבל לא בזמן האחרון. וכשאני אומר הזמן האחרון זה פרק זמן של... 6 שנים בערך".

"מה?!" ביל נראה ממש מופתע, הוא לא עובר פרק זמן של 6 ימים. "אתה מתכוון 2190 ימים???" כשזה הגיע לסקס לביל היו חישובים מאוד מהירים!

"כנראה," טום משך בכתפיו, מצחקק, "אממ... טוב, אבל אני עושה ביד...".

"מפתיע...!" ביל צחקק, "אני רוצה שנעשה את זה" ביל אמר, כמעט דרש. אבל מיהר לתקן, הוא שכח לרגע מי עומד מולו, "אתה יודע... כשתהיה מוכן לזה".

טום הנהן. הוא ידע שזה מאכזב את ביל, הוא היה נראה אחד שפשוט עושה סקס מתי שנראה לו נכון לעשות. אבל יותר מזה, הוא אכזב גם את עצמו. "כן".

ביל חייך אל טום, חיוך מרגיע או מנחם שכזה, "זה טוב לתת לי לחכות. ככה זה יהיה יותר כיף אחר כך".

"כה, אם תבטיח לשלוט בעצמך ולא להזדיין עם אנדריאס שוב," גיחך טום בקרירות, מרים את מבטו אל ביל, מרים גבה.

ביל גלגל את עיניו, "אני כ"כ נואש לסקס טום, זה פשוט כ"כ מפריע לי שאני אצטרך לחכות" הוא אמר בטון ציני.

"אני יודע" השיב טום בחיוך קטן ועצם את עיניו בחזרה, נאנח. השמש התחילה לצאת בחוץ וזה לא היה סימן טוב בשבילו. "פאק...".

ביל הבין כמעט מיד את פשר שינוי המצברוח של טום, "לסגור את החלון?".

"כדאי" טום פקח את עיניו בחזרה. אז ביל יודע פשוט הכל. "איך...?".

ביל קם מהמיטה והתקדם לכיוון החלון, סוגר אותו, החדר חשך מידית והוא בקושי יכל לראות אפילו צללים. הוא התקדם בחזרה אל המיטה, מועד מעט, "עזרה...!".

טום גיחך ותפס בביל בחוזקה, מרים אותו עליו, מושיב אותו על מפשעתו. "אתה בטוח, בילי..." הוא גיחך שוב ועצם את עניו, מעביר את מבטו לקיר שלצידו.

ביל זז מעט על טום עם אנחה, לבסוף נצמד לגופו ומחבק אותו אליו, הוא הדביק לו נשיקה רטובה על צווארו, "אני יודע..." עם כמה שזה היה מוזר, הוא כן הרגיש בטוח בזרועותיו של טום.

טום פקח את עיניו במהירות, שומע צעדים מתקרבים למקום, את השער נפתח. "גיאורג..." הוא מלמל, מוריד את ביל מעליו, נושק לו ברכות על לחיו, נאנח. הריח שלו... "אני אבוא לאסוף אותך ב...שבע וחצי. תהיה מוכן". הוא פתח את החלון ולפני שביל הספיק להגיב טום נעלם מטווח ראייתו.

מקוות שאהבתן, עמית ונופר 3>