Twincest Story

פרק 5:

ביל, אנדריאס וג'סיקה ישבו בקפיטריה, ביל לא היה נינוח. הוא לא הפסיק לתקוע בטום מבטים חודרים. הוא הרגיש עוד יותר מוזר כי טום החזיר לו מבטים לפעמים. לפתע גם שני ה-'קאוליצים' האחרים שנמצאים איתו נראו לו ממש מוזרים. הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב על כל מה שקרה עם טום ביום לפני וזה שיגע אותו. ביל באמת היה אחד שחייב לדעת הכל.

לאחר כמה דקות של החלפת מבטים, טום קם ממקומו ויצא מן הקפיטריה. ביל לקח את תיקו על כתפו ומבלי לומר מילה יצא מיד אחרי טום שנשען ליד המשקוף של הדלת, כאילו ידע שביל עומד לצאת אחריו. ביל בלע את רוקו, מבולבל מעט ונעמד לצידו של טום. "אתה עדיין מתכחש למה שקרה אתמול?".

"בוקר טוב," השיב טום במעין גיחוך, מבטו עדיין תקוע קדימה. הוא שיחק מעט באצבעותיו, נושך את שפתיו, לא מעביר את מבטו אל ביל, "אני לא מבין למה יש לי להתכחש".

"מה שתגיד... אתה לא מבין" ביל גיחך בזלזול, מושך קלות בכתפיו. הוא כבר לא ידע איך הוא יכול להוציא את זה מטום ואם הוא כ"כ מתעקש להסתיר זאת, אז אין לביל מה לעשות בנידון.

"תראה, ביל," טום גלגל את עיניו ונאנח, מזדקף מעט, בסופו של דבר מעביר את מבטו החודר אל ביל, "אין לי מושג איזה פנטזיות חולניות אתה שם לעצמך בראש, אבל לא קרה אתמול כלום. אתה פשוט נכנסת ללחץ פתאום והתרחקת ממני. אז אממ... אם אתה מנסה להוציא אותי... איך קראת לי אתמול? אה, כן, 'חייזר', לפחות תביא לי משהו שבאמת קרה ואז תוכל לקרוא לי ככה".

ביל הביט על טום בעיניים פעורות במשך מספר שניות. הוא פשוט לא יכל להאמין שזה קורה. "אתה צוחק עלי, נכון???" הוא נכנס שוב פעם לאותו המצב של חוסר האונים והתסכול. הוא פשוט לא יכל לשאת את זה שמשהו שהוא ראה במו-עיניו קרה, ולא רק שטום לא הסביר לו את זה, הוא גם התכחש לכך.

"לא" טום משך בכתפיו והביט סביבו לכמה שניות, נושם עמוק מאפו, מכווץ את עיניו. הוא צריך להתחיל להתרגל לזה, ככל הנראה... "אני באמת לא מבין על מה אתה מדבר... וזה פאקינג מתסכל". טוב, לחשוב בדרך של ביל היה פתרון טוב.

ביל רק גלגל את עיניו, מרים את ידיו כ-'נכנע' בהבעה חסרת אונים ומתחיל להתרחק מטום, הולך לכיוון מבנה בית הספר.

"ביי" מלמל טום שנייה לפני שנעלם מטווח ראייתו של ביל, כאילו מעולם לא היה במקום.

ביל הסתובב לאחור כדי להשיב על העניין, אך נוכח לדעת שטום פשוט לא היה שם. נעלם. בשניות ספורות. הוא סרק את החצר, את סביבת הקפיטריה, אפילו את הקפיטריה עצמה, בפנים, כל מקום שטום יכל להגיע אליו בפרק הזמן הזה של שתי שניות. אבל לא, הוא לא היה בשום מקום.

ביל בלע את רוקו בקשיחות, עכשיו הוא באמת החל לרעוד. הוא מיהר להתרחק משם בצעדים מהירים, זה לא הולך לעבור ככה. לפחות לא מבחינתו, "טום!!!".

טום רק חייך חיוך קטן והרים מעט את ראשו, עוצם את עיניו, שמח להרגיש את טיפות הגשם הקרירות שהחלו לטפטף עליו . הוא סינן לעצמו "לך תזדיין" כששמע את קולו של ביל קורא בשמו ונשען לאחור, מוריד את הסווטשרט שלו, הבעה מרוצה על פניו.

חצי שעה משיעור היסטוריה עברה וביל הרגיש שהוא מתחרפן. הוא פשוט היה חייב למצוא את טום. אחרי כל זה, טום בטח לא יוכל להתכחש לשני המקרים הללו.

הוא מיהר לקחת את ילקוטו על גבו ויצא מהכיתה, מתעלם מקריאותיה של המורה אחריו. הוא החל להתקדם לאורך המסדרון, נוכח לדעת שבחוץ התחוללה סערה רצינית במיוחד, סופות, גשם, ברקים ורעמים, הקור חדר ממש לעצמותיו של ביל. אפילו כשהוא היה במבנה סגור. הקור בעיר הזאת היה מקפיא.

הוא עבר לצד בחורה, נראית בכיתה י' לכל היותר, הוא מיהר לפנות אליה, "ראית את טום? קאוליץ?".

הבחורה הפנתה אל ביל את מבטה והנהנה בחיוך קטן, מחבקת את עצמה, מהקור, ככל הנראה. "כן, הוא בחוץ, מאחורי המבנה" היא נראתה ממהרת. היא שלחה לביל חיוך מתנצל והמשיכה להתקדם לכיוון המדרגות.

ביל נראה מופתע, בפעם המאה בערך, עקב הרגליו המשונים של טום. שהפעם החליט לשבת בחוץ, באמצע הסופה, בגשם הסוער, המעלות צונחות הרבה מעבר למינוס. ביל היה עטוף כולו בלפחות ארבע שכבות בגדים. חולצת בית ספר, סוודר, ז'קט, מעיל פרוותי ענק. וגם אז הוא ממש קפא. שלא לדבר על לצאת החוצה. אבל לא היה לו אכפת באותו הרגע. הוא היה חייב למצוא את טום.

הוא התקדם לכיוון היציאה מהמבנה, נעמד ליד הדלת, מסתכל דרך הזכוכית ועוד לא פותח אותה, מעדיף שלא, אולי הוא יוכל למצוא את טום במבטו ולחסוך לעצמו עוד כמה שניות בקור המקפיא הזה. אך אז הוא נזכר שהבחורה אמרה שהוא מאחורי המבנה, אפילו דרך ארוכה יותר בשבילו. הוא נאנח, פותח את הדלת, מתחיל לרעוד והוא אפילו עוד לא יצא החוצה. הוא החל להתקדם לצד קיר המבנה לכיוון הפנייה שתוביל אותו לצד האחורי. שיניו החלו לנקוש מהקור והוא התעטף בבגדיו ובמעיל הפרוותי והענק שלו עד כמה שיכל, שם את הכובע של המעיל על ראשו, הגשם הטיח בו בחוזקה.

שוב, תדהמה. טום, על ספסל, הנקודה הכי חשופה שיש לגשם הזלעפות הזה, ולא רק זה, הוא ישב שם, רק בגופייה דקיקה ולבנה, הוא היה כולו רטוב, דרך הגופייה השקופה הזו היה אפשר לראות את בטנו השרירית והחסונה, חיוך קטן ומתוק היה פרוש על שפתיו של טום והיה נראה שהוא מתענג על כל רגע וטיפה מהקור ומהגשם המקפיא הזה, נראה היה כאילו לא היה לו קר בכלל. אפילו לא קצת.

"תגיד לי, אתה מסומם או משהו כזה???" הוא התקדם אליו בצעדים מהירים, נעמד לבסוף לצד הספסל, עיניו פעורות לרווחה.

"היי" השיב טום, כמובן, הוא ממש הריח את ביל מגיע. הוא פקח את עיינו שהיו עצומות עד עכשיו במן הבעה מתענגת והעביר את מבטו אל ביל, מושך בכתפיו, "לא ממש".

ביל התיישב לצד טום על הספסל, שיניו ממשיכות לנקוש, הוא היה לגמרי רטוב והרגיש קפוא עד שד עצמותיו, זה היה אפילו מפחיד יותר שלטום לא היה קר בכלל. "הו נכון... כבר שכחתי שאתה חייזר. מהיר כזה, שומע למרחק, אוהב קור כלבים, אידיוט".

"איך יכולת לשכוח..." טום ליקק את שפתיו ונשען לאחור על הספסל, מקפל את רגליו אליו, נאנח בעונג "אתה לא אוהב גשם?".

"בטח, לקפוא מקור הכלבים הזה. אני אהיה כ"כ חולה, שנינו נהיה" ביל מלמל, נאנח, ומתקרב מעט אל טום, "פ-פאק... איך לא קר לך?".

"קר לי קצת," שיקר טום ומשך בכתפיו, חיוכו המתוק לא נמחק משפתיו. הוא היה נראה ממש מרוצה. על פניו היה את החיוך הזה שביל חייך בדרך כלל אחרי סקס טוב. הוא התרחק מעט מביל, מעביר את מבטו אליו, "כל אחד וטעמו".

ביל התקרב בחזרה אל טום, מביט עליו בהרמת גבה, "קר לי. אתה לא מחבק אותי?".

טום כיווץ את מצחו, נראה מהוסס למספר שניות. טוב... לביל גם ככה קר, הוא לבוש בעשרות שכבות וטום, לעומתו כמעט ולא לבוש בכלל. כנראה שבחוץ היה ממש קר כך שביל לא יוכל להרגיש את זה... "אם אתה מתעקש..." הוא מלמל, כורך באיטיות את זרועותיו סביב גופו של ביל,עוצם את עיניו לשנייה. הבנאדם האחרון שהוא חיבק היה... טוב, הוא לא היה בטוח שהוא זוכר את השם שלו. זה הרגיש דיי מוזר.

ביל נצמד אל טום, חיוך קטן מתפרש על שפתיו בעוד הוא התכווץ בחיקו, הוא הניח את ידו ברכות על כתפו החשופה של טום, צעד לא חכם. תוך שניות ספורות הוא מצא את עצמו עומד כמה מטרים מטום עם מבט אחוז אימה, "את זה אתה לא יכול להכחיש!!!" הוא כבר הרגיש שהוא משתגע, טום ידע על מה הוא מדבר.

"את מה?" גיחך טום, הבעה תמימה על פניו. טוב... גם הוא לא היה חכם במיוחד בשביל לחבק את ביל, אבל הוא לא חשב שביל ממש יתרפס עליו.

"אתה לא אנושי, טום..." ביל מלמל בפחד, לוקח עוד כמה צעדים לאחור, מתרחק מטום. עכשיו הוא היה בטוח בזה, משפחת קאוליץ הללו, לא היו נורמאליים כלל. אפילו לא אנושיים. וביל הולך לגלות את הסוד הכ"כ כמוס שלהם. "אתה קפוא כמו קרחון. זה לא פאקינג נורמאלי, טום".

לטום לא היה מה להגיד על זה. הוא רק תקע את מבטו החודר בעיניו של ביל, מכווץ מעט את שפתיו. ביל הריח כ"כ טוב... הוא היה קרוב אליו מדיי... "אוקיי...".

"אתה יכול להסביר לי את זה, טום?" ביל  הביט על טום, הבעתו עדיין מעט מזועזעת, בעיקר סקרנית עכשיו, "את זה שאתה מהיר בצורה לא אנושית, קפוא כמו קרח?".

טום רק הניד בראשו, לא מסיט את מבטו החודר מעיניו של ביל, נושך את שפתיו חזק יותר. הוא לא יכל להתווכח עם מה שביל אמר אבל גם לא יכל לספק לו הסברים.

ביל רק נאנח בתסכול, "לא חשבתי אחרת..." הוא מלמל, ממהר להתקדם בחזרה לכיוון הכניסה למבנה בית הספר.

"המורה קוראת לך..." מלמל טום, ספק לעצמו ונשען לאחור על הספסל, מנסה לתת לעצמו ליהנות שוב מהגשם ממנו הוא כ"כ התענג עד לפני שביל הופיע.

ביל נוכח לדעת שהמורה, אכן קראה לו, גיאורג לא הבין למה ביל נראה מזועזע כ"כ כשאמר לו על כך אבל עכשיו ביל ידע שזה לא רק הדמיון המפותח שלו. טום יכול לשמוע ממש למרחקים.