Twincest Story

היי בנות <:

טוב אז... מצאנו שם לפיק, קוראים לו "Me, him, and whatever you are. All the three of us." קצת ארוך, אבל תבינו אותו בהמשך.

אממ... אני מציעה לכמה מהבנות שלא כ"כ התלהבו מההתחלה לראות מה קורה בהמשך, אני מבטיחה שלא נאכזב.

טוב תהנו ^^

פרק 2:

"דאמט! קום כבר י'הוביט, שמן!" ביל הטיח את הכרית של גיאורג בפניו במשך כמה פעמים רצופות בעוד גיאורג רק התכסה בשמיכה עד מעל לראשו, מתכרבל בצמוד לקיר.

גיאורג עצם את עיניו חזק יותר, מקווה לחזור לחלומו, נאנח, "ביל, יש זמן...".

"אין זמן! החיים קצרים!" ביל גיחך, עולה מעל גיאורג ומתיישב עליו, רגל אחת בכל צד של גופו, הוא הניח את ידיו ברכות על חזהו לאחר שהסתובב אליו, "בוקר טוב!".

גיאורג נאנח, ביל בהחלט לא הועיל לזקפת הבוקר שלו... הוא הרים גבה, מגחך, "מה קרה אתה פתאום כ"כ לחוץ ללכת לבית הספר? חשבתי שזה סיוט בשבילך!". ובכל זאת, לא היה לו ספק שטום קאוליץ, הבחור שהחליף עם ביל מבטים חודרים לזמן קצר היה מעורב בעניין.

"כן. אבל אם כבר התעוררתי מוקדם...!" ביל שלח אל גיאורג חיוך קטן ותמים, מחליק את ידיו באיטיות אל בטנו של גיאורג.

גיאורג נאנח שוב, עוצם את עיניו לשנייה, משפשף אותן, "כן... בטח" הוא גיחך, מתמתח בפיהוק, מלקק את שפתיו בחיוך קטן.  "כן. בוקר טוב, ביל".

"בוקר, גוגי" ביל צחקק, מעביר שנית את ידיו אל חזהו של גיאורג ורוכן אליו, נושך את שפתו התחתונה בחיוך מתוק, "תגיד... יש לנו שיעור עם הבחור המוזר הזה היום?".

גיאורג צחק. כמובן. הוא גלגל את עיניו בעודו מהנהן בחוסר חשק מופגן, נאנח, מתמתח שוב, "כן... יש לנו היום שיעור איתו. ביל, זה חסר סיכוי... באמת, אל תנסה אפילו...". גיאורג ידע על מה הוא מדבר, הבחור הזה פשוט דחה את כולם. את היפים ביותר. את הסקסיות ביותר. כל אדם שניסה להתקרב אליו בדרך כזאת ובכלל.

"כן- כן" ביל גיחך בזלזול, "טוב, לפחות יש לי את אנדריאס כברירת מחדל, לא?".

גיאורג גיחך, מתחיל להתיישב באיטיות, "יש לך את כולם חוץ מטום קאוליץ".

ביל העדיף להתעלם מזה. אם הוא ירצה מספיק, גם טום קאוליץ הגדול והמהולל ירצה אותו. "גם אותך?".

"אולי" גיאורג העדיף לא להביט בעיניו של ביל בניגוד לתמיד. הוא תפס במותניו בעדינות, מפהק שוב בחיוך קטן.

"הו תמיד ידעתי שאתה רוצה אותי, גוגי!" ביל ליקק את שפתיו בחיוך חמוד, רוכן אל גיאורג ומדביק לו נשיקה רטובה על שפתיו, אחת כזאת ארוכה ומשמעותית יותר מהרגיל, ביל לא ייחס לזה משמעות, הוא כמעט ולא שם לב לכך.

גיאורג עצם את עיניו לשנייה, חיוך מתוק הופיע על שפתיו כשאלה של ביל התנתקו משלו. הוא פקח את עיניו באיטיות, מביט בפניו של ביל לכמה שניות, מתמתח, "מממ...". זאת בהחלט הייתה נשיקה לא רגילה. הוא היה בטוח בזה.

ביל ירד מגיאורג, שולח אליו חיוך קטן ואחרון לפני שיצא מחדרו, "תתארגן!".

גיאורג צחקק, מגלגל את עיניו, נאנח מן אנחת אכזבה כזאת, "כן-כן, טום קאוליץ, בלה-בלה-בלה" הוא התמתח בפעם האחרונה ונעמד על רגליו בלית ברירה, "מושלם, סקסי, לא רוצה אף אחד בלה-בלה-בלה," הוא כיווץ את מצחו, מתקדם לחדר המקלחת שהיה בחדרו "שובר לבבות ממש". הוא התקדם לכיוון הכיור, פותח את הברז, "מתארגן...".

ביל חיכה ליד דלת ביתו של גיאורג, לבוש בסקיני ג'ינס לבן, אחד מאלה האופייניים לו, בגזרה נמוכה, צמודה עד חנק. על פלג גופו העליון הוא לבש חולצה אפורה וצמוד, דקה וקטנה, כהרגלו, עם ציורים בצבעים כהים. על צווארו הוא כרך צעיף דק בצבע אפור כהה קצת יותר מזה של החולצה. לרגליו הוא נעל מגפיים אפורות, כמעט כסופות, בתיאום מושלם לגוון האפור שבחר באותו היום. לידיו וצווארו הוא ענד תכשיטי כסף, לא יותר מידי, גם לג'ינס שלו היו מחוברות אותן שרשראות. שיערו נח כרגיל בשלמות על כתפיו, שיערו מבריק, שפתיו אדומות בצורה שדרשה להדביק לו נשיקה פרועה, פניו היו מאופרות בעדינות שהתאימה למראה הכללי. אין ספק, הוא השקיע באותו היום. אפילו טום קאוליץ לא היה מכחיש את העובדה שביל סקסי בטירוף.

גיאורג ירד במדרגות בחוסר רצון מופגן, תיקו הקטן מונח על כתפיו. הוא שלח אל ביל מבט והתקדם אל הדלת, מפהק שוב, בוחן את ביל במבטו. הוא היה פשוט מושלם. והיה קל מאוד לדעת למה ולכבוד מה ההופעה הזאת. הוא תהה אם הטום קאוליץ הזה באמת שווה את זה והגיע מהר מאוד למסקנה שלא. הבנאדם הזה היה שחצן מידי וההשקעה של ביל לא באמת הייתה שווה אותו. למרות שלאף אחד לא הייתה התנגדות לראות כך את ביל... להפך. הוא גיחך, מחייך חיוך מעט פלרטטני, לוקח את מפתחות הבית בידיו, "וואו".

"אני יפה מספיק בשביל כבודו קאוליץ?" ביל גיחך גם הוא, יוצא מהדלת ומתקדם בשביל לכיוון השער, הוא תיאר לעצמו שאת הדרך הזו הוא הולך לזכור בע"פ. המקום הזה היה מייאש.

"יפה מיד" השיב גיאורג בפשטות, יוצא אחרי ביל מדלת הכניסה ונועל אותה, דוחף את המפתחות לכיס הג'ינס הצמוד שלו ומתקדם אחרי ביל. "מכיר כבר את הדרך?".

"כה, זה לא מסובך מידי" ביל משך קלות בכתפיו, התיכון באמת היה חמש דקות מביתו של גיאורג, אפילו פחות. העיר הזו הייתה חור קטנטן.

"אה- הא". גיאורג יצא גם מהשער והחל להתקדם בשתיקה לצידו של ביל לכיוון התיכון, לא מוסיף מילה. הוא לא הפסיק לחשוב על אותה הנשיקה ההיא שביל נתן לו באותו הבוקר, למען האמת. זה לא שנשיקה על השפתיים הייתה משהו חדש-  זאת הייתה מן נשיקת 'שלום' שכזאת. אבל הפעם היא הייתה ארוכה מתמיד. מלאת משמעות לדעתו.

"הו גיאורג, אתה שתקן וחסר ציניות הבוקר, מה קרה? ספייק האימתני נתן לך ביס בתחת?" ביל שלח אל גיאורג חיוך מתוק ומעט מתגרה.

"בדיוק," גיאורג גיחך, תוקע את מבטו קדימה.

ביל מיהר להיצמד אל צד גופו של גיאורג , מחכך את אפו בלחיו, "כן גיאורג? כן-כן-כן-כן-כן?". הוא הריח הזדמנות להציק לגיאורג והוא מתנפל על כל אחת כזו.

"כן, ביל. כן-כן-כן-כן-כן" גיאורג גלגל את עיניו במעין גיחוך, נאנח ומעביר אל ביל מבט די מיואש, "מרוצה?".

"עוד לא-לא-לא-לא-לא" ביל צחקק, מעביר את לשונו על לחיו של גיאורג באיטיות, "בטוח-בטוח-בטוח-בטוח-בטוח?".

גיאורג צחקק ונאנח, מניח את ידיו על מותניו של ביל ומרים אותו אליו, מניח אותו בחזרה על הרצפה מולו, מפסיק ללכת, "כן, ביל... בטוח-בטוח-בטוח-בטוח-בטוח-בטוח... ואפילו בטוח! אוקיי?" הוא נאנח שוב, עובר את ביל בעודו מתחכך בגופו וממשיך ללכת, תוחב את ידיו בכיסי הג'ינס שלו.

"רגע-רגע-רגע-רגע-רגע!" ביל צחקק נעמד מול גיאורג ולא מוותר על לקפוץ על מותניו, כורך את רגליו סביב גופו ואת ידיו משלב סביב עורפו, "אני רוצה להיות בטוח שאתה ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש סגור על זה!".

גיאורג הרים גבה ותפס בישבנו של ביל בחוזקה, תוקע בו מבט עצבני, מלקק את שפתיו. "טוב, אז אתה יכול להיות ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש- ממש בטוח שאני ממש- ממש סגור על זה!" החפירות האלה של ביל היו מתוקות ומעצבנות בו זמנית. זה שיגע אותו.

"טוב אז עכשיו אני מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד- מאוד שמח!!!" ביל צחק וחיכך את אפו קלות בזה של גיאורג, מדביק לו נשיקה מהירה על שפתיו, "אני כבד לך?".

"כן. מאוד, ביל. אני עוד שנייה נופל מרוב שאתה כבד. מתמוטט פשוט. אני לא יכול לשאת את זה יותר. תקל עליי!" גיאורג צחק וחזר ללכת לכיוון התיכון כשביל בידיו. גם זאת הייתה דרך נחמדה להעביר את הבוקר.

ביל צחקק, "אני אקח את זה כלא!".

השניים המשיכו ללכת באותה הדרך עד שראו את בניין בית הספר באופק. גיאורג הניח את ביל בחזרה על הרצפה וחייך כשראה בחנייה, לצד שער בית הספר את ג'סיקה, מייקל ואנדריאס מחכים-  כנראה להם. החנייה כמובן הייתה מלאה באנשים כמו בכל בוקר וגיאורג מיהר להתקדם אל השלושה.

ביל שידע שהוא צריך לשמור על כל האפשרויות שלו על אש קטנה, וזכר את מאורעות היום הקודם בקפיטריה, מיהר להתקדם לכיוון אנדריאס בצעדים מהירים ונחושים, עוקף את גיאורג ותופס את מבטו של אנדריאס, שולח אליו חיוך קטן ופלרטטני, הוא דחף קלות את ג'סיקה ומייקל שעמדו עם גבם אליו, אחד לצד השני מול אנדריאס שכנראה היה באמצע שיחה איתם שניות ספורות לפני, ולא חיכה לומר אפילו 'שלום' לפני שנצמד אליו, מניח את ידיו על כתפיו בעדינות ומדביק את שפתיו לשלו בחוזקה, עוצם את עיניו.

גיאורג גלגל את עיניו ומיהר להרגיע את מייקל וג'סיקה שנראו דיי מופתעים מהמהלך הזה של ביל. כנראה שהם עוד היו צריכים להתרגל אליו... זה לא היה פשוט, אבל הם חייבים לעשות את זה בשלב מסוים. אנדריאס, כתגובה, הניח את ידיו על ישבנו של ביל ועצם את עיניו, מחדיר את לשונו אל פיו במהירות, מחייך חיוך קטן כנגד שפתיו. אין ספק שלקבל 'בוקר טוב' בדרך כזאת מביל גרם לבוקר שלו, וכנראה גם לשארית השבוע או לפחות היום להיות באמת טובים.

ביל התנתק מאנדריאס לאחר שניות ארוכות, עדיין נשאר באחיזתו ובחיקו. הוא ליקק את שפתיו בחיוך, "בוקר טוב, אנדי".

חיוכו של אנדריאס התעצם ברגע שפקח את עיניו וראה את ביל המחויך, הוא הנהן, מלקק את שפתיו גם הוא, "בוקר, בילי".

טום, שעמד לצד הקאדילק השחורה שלו עם אחיו, למרות שאף אחד לא היה בטוח אם יש איזשהו קשר משפחתי בין השלושה, ועקב עם עיניו אחר תנועותיו של ביל מהשנייה שנכנס לטווח ראייתו תקע בביל את מבטו החודר, מכווץ מעט את מצחו, הבעתו חסרת כל רגש כתמיד.

ביל הרגיש בצמרמורות קפואות בעורפו, עיניו נפערות מעט והוא מיהר לסרוק את המקום בעיניו. הוא הכיר את ההרגשה הזאת. זה היה כ"כ מוזר. לבסוף עיניו נתקלו באלה של טום, הוא עמד בקצה המקום ליד ג'יפ שחור וגדול, לצידו עומדים הבחורה השתנית ואותו הבחור הבלונדיני שהיו אמורים להיות האחים שלו, מחובקים. הוא נשך קלות את שפתיו, תשומת ליבו מופנית במלואה אל טום מהשנייה הראשונה שמבטיהם הצטלבו.

טום רק המשיך לתקוע את אותו המבט החודר בעיניו של ביל, גופו לא זז אפילו בסנטימטר, הבעתו לא משתנה. הוא אפילו לא מצמץ. הוא רק נשך שוב את שפתיו כמו ביום הקודם לפני שנעלם מהקפיטריה, מצחו מכווץ.

אנדריאס, מצידו, הידק את אחיזתו על ישבנו של ביל וכחכח בגרונו, הבעה עצבנית על פניו. "ביל...".

"אנדי..." ביל מלמל בתגובה אוטומטית שכזו, קולו נשמע מעט חולמני, מנותק מהמציאות. הוא הרגיש שהוא טובע שוב בעיניו של טום ועד שטום לא ינתק את מבטו משלו, ביל לא יהיה זה שיעשה זאת.

בסופו של דבר טום חזר להבעתו הרגילה והחסרת כל רגש, פניו חתומות. הוא אמר לאחיו דבר מה והם, בדומה אליו, הנהנו בהבעה קרירה והחלו להתקדם לשערי בית הספר. הוא מיהר להחזיר את מבטו אל ביל, הפעם לא נראה שהוא הולך להסיט אותו ממנו בזמן הקרוב.

אנדריאס נאנח שוב,מרפה מאחיזתו בישבנו של ביל, הוא כמעט שנא את טום על כך שלקח לו אל ביל בכל פעם מחדש, "נו, ביל!".

ביל נאנח, מנער את ראשו מעט, הוא לא יכל לנתק את מבטו מטום אם לא היה עושה זאת, נופל בחזרה למציאות. הוא הפנה לרגע את מבטו בחזרה אל אנדריאס, שולח אליו חיוך מתנצל.

אנדריאס רק הנהן, מקרב את ראשו בחזרה לזה של ביל בדיוק כשגיאורג דאג להרוס לו את זה ולתפוס את ביל מזרועו בעודו מכריז ש-'חדל מזמוזים להיום'. גיאורג משך את ביל אליו ונכנס דרך שערי בית הספר, תוקע בו מבט עצבני.

ביל מיהר להפנות את מבטו אל המקום בו טום עמד כמה שניות לפני, מופתע לראות שהדבר היחיד שיכל לראות זה את הקאדילק השחורה והגדולה חונה שם, שום זכר לטום. הוא כיווץ את עיניו, ממצמץ כמה פעמים, בודק אם עיניו אינן מטעות אותו, אבל שוב, לא היה שם אף אחד. זה היה פאקינג לא הגיוני! טום היה שם שתי שניות לפני כן! הוא לא יכל להיעלם כך. לא בכזאת מהירות.

הוא העדיף להתעלם מהמחשבות המשוגעות שלו, כנראה תחושת הזמן שלו נאבדה קצת. הוא החזיר את מבטו אל גיאורג בחיוך תמים, "אז מה יש לנו עכשיו?".

גיאורג צחקק, מגלגל את עיניו בעודו נכנס לאחד המבנים, עונה על שאלותיו של ביל עוד לפני ששאל אותן. "כן, ביל, יש לנו כימיה. וכן, בילי, טום יהיה שם".

גיאורג התיישב במקומו במעבדה לצד אחד הבחורים, מחייך אליו חיוך קטן, מהנהן כשדיבר איתו. ביל עמד לצד הדלת, מחכה למורה שיכנס ויאמר לו איפה לשבת. בדיוק באותה השנייה טום נכנס דרך הדלת, חולף על פניו של ביל ומתקדם לשולחנו שהיה בקצה המעבדה, הבעתו חסרת כל רגש כרגיל. בדומה ליום הקודם, הוא השאיר אחריו משב רוח קריר שהעביר בביל צמרמורות. שנייה לאחר שטום התיישב במקומו המורה נכנס, כאילו טום ידע מתי המורה הולך להיכנס. הוא פשוט הגיע לשם שנייה לפניו.

לאחר שהמורה הניח את תיקו לצד שולחנו, הוא חייך אל ביל חיוך קטן והסתכל סביבו על מנת למצוא לו מקום. "שב ליד טום" הוא הצביע על השולחן האחרון והרחוק ביותר מהלוח, לצידו ישב טום, תוקע בביל את אותו המבט החודר שלו. זה המקום היחיד שהיה פנוי.

ביל הנהן, מנסה לשמור על הבעה יציבה למרות שהוא לגמרי התרגש מכל צעד שעשה לכיוונו של טום. צמרמורות קלות וקרירות עוברות מעורפו לכל שאר חלקי גופו, הוא לא היה בטוח למה, דבר כזה לא קרה לו עוד.

הוא הניח את תיקו לצד השולחן ומניח עליו את ספר הכימיה, מתיישב בכיסא לצידו של טום, הוא העביר אליו את מבטו לרגע, הוא לא חשב שהוא הולך להיות קרוב אליו כ"כ בימים הראשונים וגם אם כן, הוא לא חשב שזה הולך להרגיש כ"כ מוזר. היה בטום הזה איזה משהו... זה גרם לתחושה משונה שכזו לעבור בכל חלק בגופו, לגלים של קור וצמרמורות קפואות.

טום רק המשיך לתקוע בביל את מבטו, גורר את כיסאו לקצה השולחן, קצת רחוק יותר מביל. הוא נשך את שפתיו שוב, לא מעז להסיט את מבטו מעיניו, פניו חתומות כתמיד. הוא לקח נשימה עמוקה מאפו וכיווץ את עיניו. שניות ספורות של שתיקה מוזרה עברו והוא כיווץ ידיו לאגרופים קמוצים, היה נראה כאילו הוא נלחם בדבר מה או כועס על משהו.

אוקיי, זה כבר היה מוזר וקצת מפחיד מידי בשביל ביל. טום התנהג מוזר, ביל ידע שהוא היה לא נורמאלי במיוחד, אבל לא חשב שזה לא נורמאלי בצורה המפחידה והמוזרה של המובן. הוא התנהג פשוט... מוזר. אומנם מקרוב הוא נראה עוצר נשימה הרבה יותר, אבל נשימתו של ביל נעתקה לא רק מהסיבה הזו. הוא הביט עליו בעיניים פעורות והתרחק מעט, תוקע את מבטו על הלוח.

טום לא הסיט את מבטו מביל. המורה החל לכתוב על הלוח וטום פתח את המחברת שלו, מוציא עט שחור וכותב כמה דברים במחברתו, יד אחת שלו החלה לרעוד בצורה מוזרה. הוא תחב אותה לכיס מכנסיו במהירות.

ביל העביר את מבטו אל טום כמעט בצורה אוטומטית לנוכח תזוזותיו, עיניו נפערו עוד קצת למראה ידו והתנהגותו של טום, הוא נעשה מוזר מרגע לרגע. ויפה יותר מרגע לרגע. ביל בלע את רוקו בקשיחות ומיהר לתקוע את מבטו במחברתו, הוא לא היה בטוח אם הוא מפחד יותר או מוקסם יותר. רק עכשיו הוא הבין עד כמה גיאורג והשאר לא סתם מזבלים לו בשכל.

"קצת קר לי. אתה לא צריך להירתע כל כך" טום פצה את פיו לראשונה מאז שביל ראה אותו, קולו היה קר כמו בטון וצלול, חדגוני. אפילו קצת רובוטי. פשוט קר מידי. כל הברה הייתה ברורה. הוא המשיך לתקוע את מבטו בלוח. נראה היה כאילו איכשהו הוא מצליח לקרוא את ביל. איך הוא ידע איך הוא מרגיש?

ביל העביר את מבטו בחזרה אל טום והסתכל עליו במשך מספר שניות, "אני לא נרתע" הוא אמר בשקט ומשך בכתפיו, "נחמד לשמוע אותך".

טום החזיר את מבטו אל ביל, הבעתו אדישה כתמיד. הוא כיווץ מעט את מצחו, נושך שוב את שפתיו, "אתה כן".

"אתה יודע, אם לא תהיה כזה מוזר אני חושב שעכשיו היית יכול להיות פחות... מפחיד" אמר ביל והרים את מבטו משפתיו של טום אל עיניו באיטיות.

"כנראה". טום המשיך לתקוע את מבטו החודר בעיניו של ביל, ידו שהחזיקה בעט המשיכה לרעוד מעט. הוא החזיר את מבטו אל הלוח מבלי להוסיף מילה.

ביל רק הביט בטום לעוד מספר שניות, הוא היה בטוח שהוא יכול לשבות את טום בקסמו בשניות ספורות, כמו עם כל שאר הבחורים, אבל כנראה שזה היה קצת ההפך. הוא נשך קלות את שפתו התחתונה, כנראה שהבחור הזה באמת היה מוזר מידי. ודי מפחיד. ולגמרי מסתורי. ואדיש מידי, ביל לא אהב את זה. זה היה התפקיד שלו. הוא החל להקיש קלות עם העט על השולחן, אולי ממתח, אולי מלחץ.

טום בלע את רוקו והעביר את מבטו אל ביל בחזרה בחדות, הפעם נראה אפילו מפחיד יותר. עיניו היו פעורות לרווחה וידו החלה לרעוד אף יותר, "תפסיק עם זה".

ביל נרעד מעט, מפיל את העט לצד המחברת בהבעה לחוצה. אם הוא חשב שטום היה מפחיד עד עכשיו, אז זה כלום. עכשיו הוא באמת נראה מפחיד. מוזר. "אוקיי...".

טום רק המשיך לתקוע את אותו המבט בביל, מכווץ מעט את שפתיו. לאחר כמה שניות הוא הפיל גם הוא את העט שלו לצד המחברת, בולע את רוקו בקשיחות, "תודה".

לאחר 45 דקות שנראו לטום ולביל כמו נצח, השיעור נגמר. ביל מיהר לקחת את התיק בחזרה על גבו ולרוץ למקום של גיאורג בדרמטיות מוגזמת והתלהבות בלתי מוסברת.

גיאורג גיחך והסתכל על ביל במבט מעט מופתע "מה קורה?".

"אתה צדקת!" אמר ביל במהירות והסתכל לצדדים מספר פעמים, בודק שטום לא שם.

"במה צדקתי?" שאל גיאורג באותו הטון, מצחקק מעט בגלל התנהגותו המוזרה של ביל.

"הטום הזה!" אמר ביל במהירות, "הוא פשוט מוזר!".

"אה" גיאורג גיחך שוב ומשך בכתפיו, מרים את תיקו על כתפו, "כן, הוא מוזר".

"אבל..." חיוך קטן ומתוק התפרש על שפתיו של ביל, "הוא כזה יפה..." הוא מלמל בחולמניות.

"ומוזר," הזכיר לו גיאורג, מתחיל להתקדם ליציאה מהכיתה, נאנח.

"כן, אבל אפשר לתקן את זה" ביל נשך קלות את שפתיו באותה ההבעה החולמנית, "זה רק כי אנחנו לא מתקרבים אליו מספיק".

"תנסה אתה להתקרב אליו" השיב גיאורג בפשטות, יוצא מדלת המעבדה ומתחיל להתקדם במסדרון לכיוון המדרגות, "בוא. אוכל".

איך הוא? D:

תגיבו המוןהמון ^^

אגב, מי באה למסיבת מעריצים ב8? אני רוצה לראות את כולן שם!

אני אהיה הכי סקסית שם, ועמית תהיה תקועה בתחת שלי... המ כן XD

סתם, אני באמת רוצה לראות את כולן XDD

ותבואו להגיד שלום!!

יאללה, אוהבות המון,

עמית ונופר 33333>