Twincest Story

פרק 9:

ביל קם בבוקר שלמחרת, הוא בקושי הצליח לישון בלילה, הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו היה איך לעזאזל הוא יסתכל בפניו של טום עכשיו. הוא היה סבור שהדבר הזה מדאיג גם את טום לא פחות ממנו. הוא פשוט צריך להתנהג רגיל עד כמה שהוא יכול, להדחיק. הוא לא צריך להראות שום סימנים לזה שזה ממש משפיע עליו, וזה כ"כ השפיע עליו... הוא לא האמין. אם הוא לא יראה סימנים כאלה גם טום יצא לאט-לאט מהמבוכה והם יוכלו לשכוח את זה. להעביר את זה.

הוא התקלח והתארגן במשך שעה ואולי יותר, מנסה להתעכב עד כמה שיכל, לבסוף הוא הבין שאם הוא רוצה להספיק לשתות לפחות משהו קטן לפני שיצא בשביל לשמור על קול טוב במשך החזרות, הוא חייב לרדת עכשיו ולהתמודד עם הבעיות שלו. גם אם טום יהיה במטבח, דבר שהיה מאוד סביר, אבל ביל לא היה לגמרי בטוח בו. אולי טום גם הוא מנסה להתעכב כמה שיותר...

לבסוף לאחר כמה התלבטויות ועמידה של כמה שניות מול הדלת בחוסר מעש, ביל לקח את תיק העור שלו על כתפו, ממהר לרדת למטה, מדיף ריחות ממכרים עם כל צעד שלו, המקלחת הארוכה ומלאת החפיפות והתכשירים הייתה חלק רב מזה.

להפתעתו, טום עוד לא היה במטבח, וגם גיאורג וגוסטב לא, אבל זה לא הפתיע אותו, השניים האלה תמיד היו האחרונים להיות מוכנים. טוב, עכשיו הוא היה רגוע יותר, לפחות יהיו לו את הכמה דקות שלו לעצמו.

הוא הכין לעצמו תה, מתיישב לצד השולחן ושותה אותו, את מוחו מציפות מליון מחשבות.

לאחר כמה דקות בהן ביל שתה את התה שלו טום נראה בכניסה למטבח, נעצר כאילו התכוון לברוח משם ברגע שראה של ביל. בסופו של דבר הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס למטבח, הולך לכיוון הקומקום, מכניס אליו מים. הוא בהחלט היה צריך קפה. הוא לא הצליח לישון כל הלילה וזה לא הפתיע אותו. הוא רק רצה שהיום הזה ייגמר כבר... והוא אפילו לא התחיל... הוא נאנח ולקח כוס, מוציא את קופסת הקפה, לא מעז להביט לכיוונו של ביל.

"בוקר טוב.." ביל מלמל לכיוונו של טום, מפנה אליו את מבטו רק לרגע. יהיה תינוקי מצידו להתעלם מטום.

"בוקר" השיב טום בקול חנוק ורועד. הוא שם 2 כפיות סוכר בכוס וכך עשה גם עם הקפה, מחכה שהמים יתחממו, בכל רגע שעובר מבין עד כמה הוא באמת רצה להיעלם. ביל כ"כ פגע בו...

ביל נאנח, הוא לא ידע עוד כמה זמן הוא יהיה מסוגל להמשיך ככה. כבר עכשיו הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר ועבר רק לילה וקצת מהבוקר. הוא לגם מהתה שלו בלי לומר מילה, גם אם הוא רצה לא היה לו הרבה מה להגיד.

המים רתחו וטום שפך אותם לתוך הכוס,ידיו רועדות. הוא ערבב את הקפה ולגם ממנו,גבו מופנה לביל. הוא לא יכל להסתכל עליו מבלי שיכאב לו... בעצם, אין שנייה שלא כאבה לו.

עברו עוד כמה דקות מביכות כאלה של שתיקה בין השניים עד שאותו הרעש המוכר נשמע מכיוון המדרגות ולאחר כמה שניות נכנסו, יותר נכון הסתערו, גיאורג וגוסטב לתוך המטבח, מרעישים ומפיגים את המבוכה, כביכול. למרות שבשביל ביל היא הייתה עוד מאוד מוחשית. "בוקר טוב!" גיאורג אמר לשניים בחיוך קורן, אחריו גם גוסטב. ביל רק החזיר חצי חיוך, בקושי.

"כה,בוקר" מלמל טום בשקט, נשמע עצבני וחסר סבלנות. הוא המשיך לשתות את הקפה שלו,תוקע מבט חלול בקיר מולו.

ביל מיהר לקום ממקומו לאחר פחות משתי דקות לנוכח קול מוכר של צפירת מכונית מבחוץ, גיאורג וגוסטב כבר יצאו החוצה וסביר להניח שחיכו להם במכוניות. הוא התקדם בצעדים מהוססים לכיוונו של טום, נוגע ברכות בכתפו כדי למשוך את תשומת ליבו, "יוצאים".

טום בלע את רוקו, הבעתו חתומה. הוא הנהן ואפילו לא טרח להביט בפניו של ביל, זה רק יכאיב לו יותר. "טוב.." הוא מלמל, ספק לעצמו ומיהר להסתובב לכיוון היציאה מהבית.

ביל לקח את התיק על כתפו, ממהר לצאת מהבית אחרי טום ולהיכנס למכונית השחורה והגדולה, גיאורג וגוסטב ישבו מאחור וביל התיישב במושב ליחיד לפניהם, מוציא את נגן המוזיקה שלו מהתיק ותוחב באוזניו את האוזניות, נכנס לפלייליסט של קולדפליי. השיר FIX YOU החל להתנגן והדבר היחיד שביל יכל לחשוב עליו הוא איך לתקן את המצב עם טום. איך לגרום לטום להרגיש אליו את אותה האהבה שהוא אמור להרגיש אליו. מה עוד לעשות כדי לגרום לטום להיזכר ולחזור לעצמו... הוא כ"כ רצה שהמצב יחזור לקדמותו. הוא התגעגע לזה עד שממש כאב לו בצורה פיזית. הוא הרגיש חולה... מבטו תקוע על טום שישב מושב אחד לפניו בצד השני.

טום היה עם פניו לכיוון החלון, משתדל להתעלם מהעובדה שביל שם, איתו. כמו תמיד. לעזאזל,נמאס לו מזה שהוא איתו. אבל מצד שני הוא גם לא יכול בלעדיו... הוא נאנח ועצם את עיניו, בולע את רוקו בקשיחות, מקווה שכשיפתח את עיניו הוא כבר לא יהיה ביחד עם ביל. הוא יהיה רחוק ממנו. הכי רחוק שאפשר.

הנסיעה ארכה כעשרים דקות בערך, לבסוף הנהג עצר מול הסטודיו, ממש ליד הכניסה, פחות כאב ראש בשבילם לאותו היום, לביל לא הייתה שום כוונה להיות נחמד וחייכני, הוא הרגיש כ"כ רע.

הארבעה יצאו מהמכונית, ממהרים להיכנס לסטודיו לפני שתתבצע עליהם התנפלות של עדרי בנות שחיכו בחוץ, מתחילים להתקדם לכיוון חדר החזרות, שם לאחר כמה דקות הם פגשו את דיוויד ועוד מספר אנשים ומיקסרים שהיו אחראים על ההקלטות, הם יקליטו מספר גרסאות אקוסטיות, היה צריך לתת לטום להתרגל גם לחדר ההקלטות ולצורה שבה הכל עובד.

לאחר כמה דקות של הסבר,לטום הוגשה הגיטרה האקוסטית שלו והוא שלח לדיויד חיוך קטן וקריר, מתקדם לכיוון אחד הכיסאות. ראשו כבר כאב מלחשוב רק על ביל והוא שנא את עצמו על זה. הוא תקע מבט חלול ברצפה, הבעתו חתומה, בעודו מחכה ששאר חברי הלהקה יתמקמו.

ביל ושאר חברי הלהקה התקדמו לכיוון המקומות שלהם, גיאורג לקח את גיטרת הבס שלו מהמעמד, מתיישב על הכיסא לצד ביל.

"טוב, מה אתם אומרים על להתחיל עם HEILIG?" דיוויד שאל בעוד שהשלושה שמו את האוזניות, עובר לחדר השני מאחורי חלון הזכוכית, מתיישב על הכיסא ליד אחד המיקסרים ומביט עליהם במבט שואל בעוד כולם רק הנהנו, טום כבר הספיק ללמוד את השיר הזה יותר מידי טוב. ולביל בכלל לא היה חשק לשיר את זה עכשיו... כאילו שהייתה לו ברירה.

טום המשיך לתקוע את מבטו ברצפה, נאנח. לשמוע את ביל שר עכשיו את השיר הזה יעשה לו לא טוב... הוא הידק את אחיזתו מעט על הגיטרה, מחכה לגמור עם זה כבר. "גוסטב" הוא מלמל, שיתחיל כבר.

גוסטב נתן את הסימן וטום פרט את הפתיחה הקצרה על הגיטרה, ביל החל לשיר יחד עם גוסטב וגיאורג שהחלו לנגן.

הוא שלח אל טום מבט אחד, הוא באמת נראה שבור, ממהר להסיט אותו ולהמשיך בשיר. עד הפזמון עיניו כבר הספיקו ממש להירטב, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על כמה שהוא מתגעגע אל טום... עד כמה שעכשיו הוא איבד גם את הטום שעוד יש לו. הוא היה כ"כ נואש והרגיש כ"כ חסר אונים... הוא לא ידע מה עוד הוא יכול לעשות...

ולא גם ידע עוד כמה זמן הוא יצליח להמשיך לשיר ואם בכלל ישרוד את הבית השני או בכלל את הפזמון.

טום המשיך לפרוט על הגיטרה, מפציר בעצמו לא להקשיב לקולו היפה של ביל. הוא ידע שאם ייחס יותר מדיי משמעות למילים הוא לא יוכל להחזיק מעמד יותר מדיי זמן. הוא כ"כ רצה להיות אדיש למה שקרה בניהם... הוא פשוט קילל את עצמו, כרגיל, מקווה להיעלם.

ביל סיים את הפזמון והיה אפשר לשמוע שמשהו בהחלט לא היה בסדר כבר בקול שלו. הוא היה חנוק, חלש. ביל נשך קלות את שפתיו, מפסיק לשיר, כמה דמעות עשו את דרכן במורד לחייו. הוא פשוט הרגיש שכל זה כבר ממש גדול עליו, יותר מזה, מכביד. הוא לא יכל לשאת את זה יותר. לא מספיק שהאח התאום שלו, הבן אדם שהוא הכי אוהב בעולם, מוכן לעשות בשבילו כל דבר, מאבד את הזיכרון, עכשיו גם מתוודע לו שהוא מאוהב בו?! הוא היה כ"כ מבולבל. מיואש. מה עוד ייפול עליו...?

הוא מיהר להתקדם לכיוון היציאה מהחדר, עוזב אותו בטריקת דלת וממהר לצאת מהסטודיו מהיציאה האחורית. אף אחד לא יראה אותו נשבר וחוץ מזה הוא גם היה צריך קצת אוויר. הוא הרגיש כ"כ חנוק, פיזית, היה קשה לו לנשום מרוב שכבר לחץ לו. זה היה יותר מידי בשבילו...

הוא התיישב על אחת המדרגות, בוהה קדימה בנקודה לא ברורה, הדמעות מתחילות לעשות את דרכן בלי שליטה במורד לחייו.

אחרי דקות ספורות ביל יכל להרגיש יד נחה על כתפו ברכות, לאחר מכן טום התיישב לצידו, "א..אם היית נותן לי.." החל טום לומר,נושם עמוק. "הייתי יכול לנסות לגרום לך להיות מאושר-" הוא עצם את עיניו, מקווה שביל לא יברח ממנו שוב ולכן הידק עליו את אחיזתו "-בדרך קצת שונה".

ביל שתק לכמה שניות. פתאום הרעיון נשמע לו הרבה יותר טוב מאשר ביום הקודם. אם כבר אין לו את טום איך שהוא רוצה, אולי הוא יכול לקבל אותו בדרך אחרת? אולי הוא באמת יגרום לו להיות מאושר..? "אוקיי. תנסה" הוא השיב, בלי הרבה מחשבה. הוא כבר לא הצליח לראות מה עוד הוא יכול להפסיד.

טום נשך את שפתו התחתונה ומשך באפו, מזדקף מעט. הוא הביט בפניו של ביל לכמה שניות ומחה את דמעותיו, מחייך אליו חיוך קטן וסגור. הוא כ"כ שמח שביל לפחות נותן לזה הזדמנות... אולי הוא לא יצטער על זה אחרי הכל... הוא החזיק בפניו של ביל בעדינות ורכן אליו, מדביק את שפתיו לשלו. ההרגשה הייתה כ"כ מדהימה. הוא פיסק מעט את שפתיו והחדיר את לשונו אל פיו של ביל, עוצם את עיניו.

ביל נאנח בשקט, עוצם את עיניו וכורך את ידיו סביב עורפו של טום, נצמד אליו אפילו יותר. הוא החל לשחק בלשונו של טום באיטיות, מין הרגשה מוזרה ומעצבנת משתוללת בבטנו, היא באמת התחילה לכאוב. הוא לא ידע עד כמה זה נכון לעשות את זה אבל כבר מעכשיו זה הרגיש לו מוזר.

טום נאנח כנגד שפתיו של ביל והעמיק את הנשיקה,מניח את ידו על חזהו. זה הרגיש לו כ"כ טוב,להיות איתו שם,בתנוחה הזאת. וביל אפילו לא התנגד... זה גם לחיוך לעלות על שפתיו.

ביל התנתק מטום לאחר כמה שניות, שולח אליו מבט מבולבל, עכשיו זה באמת הרגיש לו רע. הוא יכל להבין עד כמה שזה לא נכון. הוא בקושי הכיר את טום. הוא לא ידע אם טום בכלל מכיר את עצמו. אם הוא באמת רצה מישהו, אם הוא באמת אהב מישהו, אהבה אמיתית... אז זה היה את הטום שלו... הדבר היחיד שהוא הצליח להרגיש באותו הרגע היה שכל עוד הטום הזה הוא לא הטום שלו, הטום שהוא מכיר, גם אם זאת לא אשמתו  וגם אם איפשהו הוא כן זוכר, הוא פשוט לא יכול להיות איתו. זה הרגיש לו כ"כ לא נכון. כ"כ לא טוב. הוא לא ידע אם הוא אי-פעם יוכל להשלים עם זה...

הוא מיהר לקום ממקומו, מתרחק מטום במבט מסכן, "א... אני לא יכול... אני מצטער" הוא מיהר למלמל לכיוונו, עוד כמה מדמעות הייאוש בצבצו בזוויות עיניו והוא מיהר ללכת משם, לא חזרה אל הסטודיו, אל הכביש. הוא רק רצה לתפוס מונית וללכת למקום היחיד שיכול לגרום לו להירגע ולחשוב... הוא ידע שהוא הולך להישאר שם עד הערב ואפילו עד הלילה.

טום לא חשב שהוא יכל להרגיש גרוע יותר. הוא ממש הרגיש כאילו... ביל בועט בלב שלו, עם כמה שזה היה קיטשי. הוא הרגיש שהוא לא יכול להמשיך ככה. הוא עצם את עיניו לשנייה, קובר את ראשו בידיו, מרגיש את האכזבה שוב אופפת את כולו... הוא נעמד על רגליו ונכנס בחזרה לסטודיו, מודיע לכולם שביל הלך, שהוא לא ידע לאן. השלושה חזרו לבית וטום במהירות נזרק על המיטה שלו, מבטו הריק תקוע בתקרה. הוא שחזר את כל מה שקרה לו עם ביל מאז שהתעורר,רק אז מבין כמה הוא לא מה שביל רצה איתו. כמה שביל לא אוהב אותו.

כמה שהוא מצפה ממנו להיות מישהו שהוא לא בטוח איך להיות כמוהו. והגרוע מכל, ביל לא אוהב אותו. הוא הביט על תמונה אחת של שניהם שהייתה מונחת על השידה שליד מיטתו, מחזיק אותה בידיו, דמעות מטשטשות את ראייתו. אין לו למה להישאר... זה היה מיותר להישאר כשידע בדיוק מה ביל מרגיש אליו... והכי נורא היה שהוא פיתח ציפיות. שהוא כן קיווה שביל יחזיר אליו אהבה איכשהו. שביל יפסיק לצפות ממנו להיות הטום שהיה לפני הטום של התאונה...

הוא מחה את דמעותיו שאיימו לרדת במהירות, לא מרשה להן ליפול מעיניו. הוא הוציא את הקופסה שלו ושל ביל שהייתה מתחת למיטתו, פותח אותה. הוא הוציא את אחת המחברות משם וקרע דף אחד, ממהר להוציא משם גם עט שעשה טובה שכתב. הוא החל לכתוב אות אחר אות בידיים רועדות, בעוד עיניו לא מפסיקות להירטב. הוא לא יכל להישאר שם יותר. אפילו לא עוד שנייה אחת. ובפעם הראשונה, הוא הולך לממש את מה שכ"כ ייחל לו. להיעלם.

הוא נשם עמוק והמשיך לכתוב.

"בילי... אני מצטער.

אני מצטער שאני לא יכול להיות הטום שאתה רוצה. אני מצטער שאכזבתי אותך כ"כ. אני מצטער שאני לא הטום שלך ואני מצטער על השנייה הראשונה בה ראיתי אותך.

אני לא יכול להמשיך ולהיות פה יותר. אני לא יכול להסתכל עליך מבלי להתאהב בך עוד יותר ואני מפחד שבסוף באמת לא תהיה דרך חזרה.

אני כ"כ אוהב אותך, ביל... אתה לא מבין בכלל כמה פגעת בי.

כ"כ הרבה זמן חיכיתי לזה בגלל שכ"כ אכזבתי את כולם ואותך... אז.., הינה, אני עושה את זה. אני טס, ביל, כמה שיותר רחוק. ואני לא מתכוון לחזור. לא בזמן הקרוב.

אני אתגעגע אליך ותמיד אוהב אותך.

טום".

הוא קיפל את הדף לאחר שקרא את מה שכתב מספר פעמים והניח אותו על המיטה בחדרו של ביל, כותב עליו בגדול 'בילי'. הוא חזר לחדרו, מוציא מארונו את אחת המזוודות שנחו שם ופותח אותה,מתחיל לדחוף לשם בגדים. הוא יתגעגע לביל, זה בטוח. אבל הוא פשוט לא יכל יותר...

ביל חזר הביתה, השעה הייתה לקראת שתיים-עשרה בלילה והוא בהחלט נראה נורא, שבילים שחורים של איפור מרוחים על פניו, משאירים זכר לדמעות שזרמו על לחייו עד לא מזמן, מלאות בעצב וכאב. עכשיו הוא פשוט לא הצליח להרגיש כלום. הוא היה כ"כ ריק. ומעבר לזה, הוא ידע שמשהו ממש לא בסדר. מהשנייה הראשונה שנכנס הביתה הוא יכל לדעת שטום לא שם. הוא יכל להרגיש את הנוכחות שלו, ועכשיו היא פשוט לא הייתה.

הוא עלה לחדרו בצעדים איטיים וכבדים, הוא פשוט רצה לשקוע בשינה עמוקה, שלא תכלול את טום! לעזאזל, הוא לא הפסיק לחשוב עליו.

הוא נכנס לחדר, מופתע לראות מכתב מונח על מיטתו, הוא התקרב, את הכתב כבר זיהה. הוא מיהר לקחת את המכתב לידיו, פותח אותו וקורא את המילים, כמה וכמה פעמים. אות, אות, שוב ושוב. הוא לא יכל להאמין... טום עזב. הוא באמת עזב. אולי זה טוב יותר לשניהם... שוב, דמעות עשו את דרכן במורד לחייו של ביל, זה כבר לא הפתיע אותו כמו בפעמים הקודמות. עכשיו הוא לא רק הרגיש רע, הוא גם הרגיש אשם. הוא גרם לטום לעזוב הכל, בגללו. והלהקה... הכל נהרס בגללו. הכל נהרס... הוא בחיים לא יצליח למצוא את טום עכשיו. והאמת? הוא גם לא היה כ"כ נלהב לעשות את זה. הוא פשוט צריך לעזוב את הכל. לתת לעצמו לנוח, רק לקצת... פאק... הוא התגעגע, יותר מתמיד. איפה החיבוק הזה מהאח שלו שהוא כ"כ צריך...?