"אני כל כך מצטער,יפה שלי" קווין ליטף את שיערה הלח במעט של לורן .
"על מה אתה מצטער,אבא?" היא חייכה.כ"כ דמתה לנוי.
"על הכל ..." הוא גמגם.
לורן משכה בכפתיה וחיבקה אותו.מתחממת בזרועותיו ונותנת לו כתף קטנה עטופת משי לבכות עליה.
הוא פשוט הוציא הכל.כל הכאב שהחזיק מזה 3 שנים .
שלוש שנים בלעדיה.שלוש שנים של כאב וייסורי מצפון,שלוש שנים של אשמה ובכי.
שלוש שנים של זיופי אושר.
הוא כן התאהב בסתיו.ידע שהתאהב.אבל העובדה שנוי מתה כעת הייתה הסיבה לכך.
הוא הידק את ידיו סביב גופה של לורן הקטנה וליטף את שיערה שדגדג את פניו.
ידע שהיא מתנה שנוי השאירה,מזכרת.כך הוא קרא לזה.מזכרת,מזכרת שהייתה דיוק שלה עצמה.
-
הוא צלל אל תוך עיניה.פעם נוספת נכנע לה.
כיצד היא יכלה ? למה עשתה זאת ? לא רצה תשובות .רק רצה אותה לצידו.לתמיד.
היא ליטפה בעדינות את פניו הקרות.בידה השנייה משחקת בתלתליו.
היא מאוהבת ? כנראה.אך עצמה הייתה צריכה תשובות .
למה בגדה בו ? איך יכלה לגרום לבן-אדם הזה כאב ?!
איך יכלה להגיד 'אני מצטערת' באותו הרגע שהייתה עירומה במיטה עם מישהו אחר,והוא הביט בהם בכאב.שואל את אותן השאלות.
"גם אני ," הוא מלמל לפתע ובלע את גוש הרוק שהצטבר בפיו.
"אני אוהב אותך"
הפעם שכח מהכל.פשוט הצמיד שפתיו אל שפתיה ונתן לאהבה להשתלט עליו.
נתן לרגשות לפרוץ החוצה.הנשיקה הייתה מדהימה .מן פשר געגוע לא מובן.
פניה של נועה עדיין התנוססו בראשו.אבל אהבת חייו לידו עכשיו.הוא אהב אותה.נכון ?
-
"ובכן?" הוא שאל."את יכולה להגיע?"
"בטח," שמע את צחוקה המתוק מהצד השני של הטלפון.
"תודה" חייך וניתק.מביט בתאומים באנחה כבדה.
אחריות כבדה נפלה עליו והוא ידע זאת.אך בלי מאיה יהיה לו קשה.קשה מתמיד.
הוא קבר את פניו בתוך כפות ידיו ונשם לתוכן.
כ"כ התגעגע למאיה.לחיוך שלה,לצחוק שלה,לריבים שלו איתה...
כ"כ אוהב אותה.לא מחשיב אותה לעבר.היא לא מתה מבחינתו.היא כאן איתו .טמונה בתוך שני נשמות קטנות שרק בקעו החוצה.
"למה הלכת ככה?" מלמל לעצמו ונאנח.מחזיק בתמונה שלה כעת.
החיוך שלה נראה כ"כ אמיתי שם.זה היה יום החתונה שלהם.
שמלה לבנה ותפוחה כיסתה את גופה והדגיש את הגיזרה המדהימה שלה שהוא כ"כ אהב.
שיערה היה חצי אסוף אז.הוא זכר שלעג לתלתלים הזהובים שלה שיצאו מסיכת הכסף שאספה את שיערה בצורה מדהימה.
איך זה קרה שהוא איבד אותה כ"כ מהר ? איך הוא לא עמד לצידה כשהפסיקה לנשום ? איך לא היה שם כדי להתחנן שתחזור ?
זו ללא ספק אשמתו.ככה הוא חשב.בעצם,היה בטוח בכך.
דפיקות חלושות למדי נשמעו על דלתו והצליחו לקטוע את מחשבותיו.
הוא קם לפתוח במהירות.יודע מי אחראית לדפיקות העדינות .
"אושר," הוא חייך כשראה אותה בפתח הדלת עם מדי בית החולים .
"צריך עזרה?" היא קרצה לו ונכנסה לתוך הבית.
"בבקשה" הוא נאנח."הם לא ישנים לילה שלם,רק שוכבים ככה וזהו"
הוא הסביר את מצוקתו ואושר צחקקה.
"כי הם רעבים,ג'ו,צריך להאכיל אותם" היא מלמלה ופנתה למטבח.לאחר מס' דק' קצרות למדי חזרה עם שני בקבוקי חלב.
"קח," הושיטה לו את אחד הבקבוקים והצמידה את טוני לחיקה.ג'ו עשה כמוה,עוקב אחר תנועותיה.
לאחר שעה התאומים היו שבעים ורדומים.
"את מלכה!" ג'ו קרא."תודה!"
"בבקשה" היא חייכה ולקחה את התיק שלה מהספה.השעה כבר הייתה מאוחרת .
"את יכולה להשאר כאן לישון אם את רוצה ..." ג'ו פלט וחייך.
"מה?"
"פשוט מאוחר עכשיו .. ואת עייפה בכדי לנהוג" הוא הסביר את עצמו.הסומק עוטף את לחייו.
"אמ.." היא מלמלה והביטה החוצה דרך החלון."אוקיי.."
"אני אכין לך את חדר האורחים" ג'ו חייך ומיהר ללכת .
אושר חייכה.שמחה שכל העזרה שלה משתלמת בסוף.שמחה שסוף=סוף תוכל להתקרב אליו יותר .הפעם בטוחה,היא מאוהבת בו יותר מתמיד.
_______________________________________________________
קודם כל ,תודה רבה רבה רבה על כל התמיכה שלכם בתגובות 3>
אני שמחה שיש אנשים שמעריכים את הסיפור שלי ונהנים ממנו ושאני לא מפרסמת סתם(:
כמו שכולם בטח שמעו,קווין ג'ונאס מתחתן [:
שיהיה לו במלא מזלטוב וכו'.. P :
אז .. תהנו מהפרק (: אוהבת את כולם 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: