פרק 20.
"באמת?" שאלתי בלחש והסתכלתי על ביטני.ג'ו הנהן באיטיות.
"אני לא בהריון,ג'ו" ידעתי שהוא דואג בגלל זה.
וחוץ מזה לא הקאתי אפילו פעם אחת מאז ששכבנו.אין מצב שאני בהריון.אני בטוחה שאני סתם שמנה.
"אני רוצה שתבדקי" ג'ו קבע / ביקש.אלוהים יודע למה הוא התכוון.
"מה?!לא!תשכח מזה!" צעקתי והתרחקתי ממנו.
"מאיה!" הוא קרא כשכבר הייתי רחוקה מידי.
"אני לא בהריון!אני לא בהריון!" מלמלתי כל הדרך הביתה בריצה.
עכשיו נראה אם אני שמנה או לא.
"מאיה הכל בסדר?" אמא שאלה כשטרקתי את דלת הכניסה.
"כן כן" רצתי לחדר במהירות.פחדתי שהיא תביט בי באותה דרך של ג'ו.
המבט שלו,עיניו נצצו והוא היה בטוח במה שחשב.
נעמדתי במהירות מול המראה בפרופיל והבטתי בבטן.היה נראה כאילו גדלה לי כרס,אבל באזור הרחם.
"אוי פאק..." מלמלתי לעצמי ובלעתי רוק.
"אני בהריון" לחשתי.
"את מה?!"
-
"אתה בטוח?" ניק שאל בפעם החמישית אולי.
"כן!אתה לא ראית את זה!הבטן שלה..היא פשוט גדולה יותר!" ג'ו הדגים על עצמו.
"אתה בטוח?"
"ניק!" ג'ו נזף בו.
"מצטער..אני קצת,קצת מתרגש בלהיות דוד..בגיל 16" ניק צעק.לא היה מובן אם זה היה בכעס או בהתרגשות.
"ואני לא מוכן להיות אבא בגיל 19!" ג'ו צעק.בצעקה שלו נשמע כעס,דאגה,התרגשות,שמחה,עצב-הכל ביחד.
"ג'וסף אדם ג'ונאס.אתה מוכן להסביר לי למה אתה הולך להיות אבא בגיל 19?"
-
"אמא!" צעקתי בבהלה ונרתעתי לאחור.
"את בהריון?!" היא שאלה והתקרבה.מבטה היה קבור בבטן שלי.
"לא לא לא לא!אני לא בהריון!את לא שומעת טוב אמא...את צריכה בדיקה!" אמרתי בעודי מתרחקת במהירות.
"מאיה אל תגידי לי מה אני צריכה!מחר את נבדקת!" היא ציוותה עליי ויצאה מהחדר בצעדים כבדים ומהירים.
"אל תהיי בטוחה בזה" אמרתי בלחש.כבר עמדתי על אדן החלון.
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להיפטר מהתינוק הזה.גם אם זה תלוי במוות שלי.
פרק 21-פרק אחרון.
"מאיה?!" שמעתי את קולה המודאג של אמא.
"אח.." ניסיתי לקום.זה כ"כ כאב.
"מתוקה שלי!" היא קראה בקול רועד וחיבקה אותי.
"אמא זה כואב!" צווחתי.
"אני מצטערת מתוקה!אני לא מאמינה שנפלת!" היא צעקה.
"נפלתי?"
"כן מותק.כנראה לא שמת לב,ונפלת מהחלון"
המשפט הזה גרם לי לצחוק מעט.זה נשמע כאילו אני ילדה אוטיסטית שלא יודעת כלום מהחיים שלה ופתאום נופלת מהחלון.
"התינוק?" השאלה הראשונה שעלתה בראשי.
"אין תינוק מאיה" פעם ראשונה שמעתי אותה כ"כ מצוברחת.על מה לעזאזל?! הרי היא בעצמה לא רצתה את התינוק הזה!
"אני יכול להישאר איתה לבד?" שמעתי את קולו העצוב של ג'ו.
"בטח חמוד." אמא אמרה וכמו שניחשתי היא ליטפה את פניו ויצאה מהחדר.
"איך את?"
"בסדר"
"לא נפלת נכון?"
"לא.." הודיתי.
"מאיה?"
"מה?"
"אני אוהב אותך,"
"גם אני"
"ואפילו שאין תינוק,אני אוהב אותך"
"גם אני"
"כואב לי הראש"
"גם לי"
שנינו פרצנו בצחוק.זאת הייתה השיחה הכי הזויה בעולם.ובהחלט שזו הייתה השיחה היחידה שלנו בלי שמות גנאי.
"מתי אני יוצאת מכאן?"
"כשתוכלי לקום" הוא צחק.
"אני יכולה" אמרתי וניסיתי לקום.אבל ללא הצלחה.
"כשתוכלי" הוא צחק.
"נוי בהריון" ג'ו סיפר לי.
"זה היה ברור"
"היא כבר בחודש החמישי"
"מה?! כמה זמן ישנתי"
"הרבה" הוא אמר בפשטות.
~לאחר שנה~
הלידה של נוי השפיעה עליה.המאמצים הרגו אותה והשאירו את התינוק יתום מאם.
קווין לא הפסיק להתאבל עליה וסירב להחזיק בתינוקת יותר מחודשיים.היא הייתה יותר מידי דומה לנוי.
עד שהרופאים והעובדים הסוציאליים איימו עליו שהם יתנו לזוג הורים אחר לאמץ אותה.קווין לא חשב פעמיים ולקח אחריות על התינוקת.הוא קרא לה לורן.זכר שנוי ממש אהבה את השם הזה וכל הזמן הצהירה שכך תקרא לביתה.
הילדה כבר בת כחצי שנה.היא דומה לנוי-עיניים כחולות,פנים דקות ומנומשות במקצת,שפתיים אדומות ונפוחות שהיה נעים להסתכל עליהן כשהיא מחייכת חיוך מתוק,שיער חום בהיר וחלק.
קווין לא נתן לאף אחד להחזיק אותה.אם מישהו היה רוצה לגעת בה או ללטף אותה-רק אם היא הייתה בידיו.
אני וג'ו לא שכבנו מאז הפעם שהייתי בבית החולים.
פחדנו מעוד מקרה כושל.היינו זוג מפורסם בהוליווד.
התחלתי לעבוד כגננת.זה היה מכיוון שממש אהבתי ילדים,והבטחתי לנוי שאשמור על לורן.
היו לי ילדים נפלאים בגן.אהבתי אותם כאילו הם שלי.כבר חלמתי על הרגע בו אני יילד בת ואקרא לה סיילי.ג'ו היה מנשק אותי ומסכים.
אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר.כמובן שהיו לנו ויכוחים מיותרים כמו פעם...אבל לא נפרדנו יותר.
כי בכל זאת...עם תינוק או בלי תינוק,עם לשכב או בלי,אני אוהבת אותו-ומקווה שהוא אוהב אותי.
__________________________________________
נגמר.
לא מפרסמת עונה שנייה.אתם בקושי מגיבים וזה מעליב =|
יש עונה שנייה אבל אנלא מפרסמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: