בלוג אנונימי של ילדה אנונימית

כשחזרתי לכיתה מההפסקה, ראיתי אותה יושבת במקומה ומציירת,

ואותו יושב ליצדה ומביט בה ובציורה במבט מעריץ גלוי.

התקרבתי אלייהם וראיתי שהוא יושב במקום שלי (שליד השולחן שלה).

הערתי בעדינות ובשקט שיעבור. והוא, בצורה שקטה לא כהרגלו קם לאיטו, שעייניו נעוצות בציור ובילדה..

לקח כסא אחר שהיה קרוב לשם והתיישב לידה.

"מוזר"

חשבתי לעצמי, והתיישבתי במקומי.

תימד ידעתי שיש לו משיכה לאומנות... אך אופיו המתחכם והמקניט, הוא שגורם לי ולאחרים לשנוא אותו, ולהתרחק ממנו.

אבל היא, יושבת לידו בשקט ושלווה, שעל פנייה נסוך חיוך שליו כמו תמיד.

היה צלצול. המורה נכנסה, והוא עדיין כמו מהופנט לציור ולילדה.

פתאום באה ילדה אחרת, בעלת הכיסא שלקח.

לאחר שביקשה 3 פעמים שיחזיר לה את הכיסא הוא קם, עבר על פני הילדה ולפתע עצר.

"את.. מציירת יפה.."

הוא מלמל בשקט.

והיא, שמטבעה היתה חולמנית, לא שמעה את דברו.

"אפשר להגיד תודה את יודעת"

אמר בטון עוקצני וחזר למקומו.

בבת אחת התעוררה הילדה מחלומותיה בהקיץ,

ולא הבינה מה קרה לילד השקט והרגיש, שהכירה אז

בהפסקה.

Love is blind

חילזון זו לא חיה רומנטית במיוחד.. אבל התמונה חמודה ^^