גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

עבר עליי הרבה בתקופה האחרונה, כל העניין הזה בעבודה. שום דבר לא השתנה, ואני שוקלת את הצעדים שלי.

כשפותחים את הבית, ומחפשים בין כל אלה שבאים ובודקים לך את הבית והשירותים, פתאום מגלים שאלו שאת רואה פה ושם ברחוב, וחושבת שהם מנוכרים, חיים בסרט, היפסטרים ללא תכלית בחיים, הם קודם כל אנשים. ויש אנשים טובים בתל אביב, נורמאלים עם עבודות מסודרות, אלו שרואים בסופ"ש בעשרה מקומות שונים בערב אחד בסך הכל בימים רגילים עובדים מ9-18, מתנהלים כמו ב"חיים של גדולים".

הרבה מגיעים לכאן עם לב שבור, באים להשלים אותו, לפצות, לעבוד בבארים ולשכוח, למהול את הכאב באלכוהול שהיה צריך להיות האלכוהול של הכוס יין בחופה, הופך להיות בירה-אחרי-בירה באיזה באר.

הרבה אנשים שנשבעו שלא יגורו בחיים בתל אביב, הרבה אנשים שמעשנים וויד ולא מתחבאים, הרבה אנשים שמחייכים, הרבה כאלה שמקווים שמשהו יקרה בחיים שלהם שזה לא מפה לזוגיות וחתונה ולמשבצת הקבועה, הרבה מחפשי דירות. הייתה אפילו אחת שעל פניו הייתה נראית בסדר ומידע מחבר משותף בפייסבוק גילה שהיא פסיכית שאסור להתקרב אליה.

חיפשתי אישה, איזו צלע שתזרום איתי, כי כן, הרבה פעמים היה לי חסר להיכנס לחדר השני, כמו שהשותפים שלי עשו, ולספר. בהתחלה סיפרתי להם ואז הבנתי שאם את לא שוכבת אותם, ואם הם לא בפרינדזון ואם הם לא גייז, זה לא באמת מעניין אותם. וחיפשתי חברה, וחשבתי שמצאתי וברגע האחרון היא לא יכלה לעבור. אבל כשמתחברים אז מתחברים. קבענו להיפגש השבוע לשבת.

כשאני חושבת על זה, כל כך הרבה אנשים הכנסתי הביתה, למקלחת, לשירותים, למטבח. אני, שאת החיים שלי מחביאה בתוך יומן אינטרנטי שלא מגלה עליי כלום, פתחתי את הבית, הבאתי כמה בירות, והשקתי את חיפוש השותפים. אירחתי כמו שהייתי מארחת חברים, הקשבתי כאילו אני מכירה אותם, באמת כל כך הרבה הכרתי ושמעתי, אפילו את הסיפורים הכי עצובים שלהם. ופתאום אני קולטת שכל בן אדם הוא סיפור של ממש, ואין חיים משעממים, אלא אם כן בוחרים בהם להיות כאלה.

בסוף מצאתי שני שותפים, גברים, ממש חתיכים, וכולם מסביבי בטוחים שיהיה לי קטע עם אחד מהם, אבל זה לא ככה. וברגע שהם יביאו מישהי הם יהיו פשוט אנשים. וזה לא ככה, כי אחרי זה אי אפשר להמשיך להיות שותפים באמת. אני מקווה שיהיה כיף, כי אני לא מכירה אותם, למרות שבמעט שנפגשנו, אני מרגישה איתם הכי חופשית והכי בבית.

לעצום עיניים, לנשום עמוק, לנשוף עד הסוף, לפקוח עיניים, להמשיך. אני יותר טוב.

כשהולכים ומוציאים משהו כזה לאור, ומספרים שוב ושוב ושוב ויש עימות ויש שיחה עם המנכ״ל ומנהלת משאבי אנוש, ובסך הכל ביקשתי צדק. 

ביקשתי צדק, כי הבן אדם שהטריד אותי היה המנהל שלי. ביקשתי צדק כי שתקתי כל כך הרבה זמן עד שלא יכולתי יותר. ביקשתי צדק כי התחילו להיות לי סיוטים בלילה. כי כבר לא רציתי ללכת לעבודה. כי הרגשתי שהוא כל הזמן מסתכל עליי. רציתי צדק וידעתי מה ההשלכות, וכל פעם שסיפרתי את הצדק שלי הרגשתי כאילו חותכים אותי עוד קצת, כאילו מכאיבים לי עוד, מחפשים מה אולי אני אמרתי שגרם לגבר נשוי פלוס שניים שבמקרה גם מנהל בכיר בחברה לדבר אליי ככה, אולי אני בכלל משכתי את תשומת הלב השלילית הזאת. ההקלטות שהעברתי לא מתקבלות שם כי טוענים ש״לא שומעים טוב״. בינתיים התשובה שניתנה לי, היא שחוקרים את המקרה. אותי העבירו למחלקה אחרת, ואותו השאירו באותו מקום. כל יום שעובר אני מרגישה שלי נעשה עוול, שאני לא בסדר כי דיברתי, שרק לי כואב ורק אותי זה מתיש לצאת עם סיפור כזה שגרם שאני אעבור מחלקה. כאילו אני המצורעת. כאילו אני זו שניצלה את התפקיד שלי. כאילו אני זו שהפשטתי במבטים, כאילו אני זו שזרקתי מילים. כאילו אני זו שגרמתי לכל זה, שלא ידעתי לשלוט ביצרים שלי. כאילו אני לא הצד הנפגע.

ונפגעתי, ואני מרגישה שהכוחות אוזלים לי. שאין לי כוח להילחם יותר. שאין לי כוח לספר יותר ולבכות ולספר ולבכות ולספר. כאילו עשיתי את שלי וזה כבר לא תלוי בי, זה שם תקוע אצל איזה מקבל החלטות למעלה שטוב לו שאותו בן אדם ממשיך בחברה כי הוא מכניס הרבה כסף. ואני, בורג קטן שכמוני, יכולים לדחוף אותי אל מתחת לאדמה, למחלקה ההיא, להלביש לי תפקיד אחר כאילו זה לטובתי, לבינתיים, זמני. והם ״עדיין חוקרים״, ולא ידוע לי מה כיווני החקירה בכלל. ואיפה זה עומד ועם מי עוד יש לדבר?

אני לא הראשונה, ובטח גם לא אהיה האחרונה, שהמערכת הגדולה משתיקה בשביל לתת למנהלים בכירים להמשיך לנצל את המעמד שלהם, גם אם זה בהטרדה מינית שהיא ״רק״ מילולית, בגלל שהם מביאים איתם הרבה כסף.

וזאת אני, לירי, שהטעות היחידה שלי היא שאני יפה. הטעות היחידה שלי היא שמדים נראים עליי טוב. הטעות היחידה שלי היא שיש לי גוף יפה שמושך מבטים. הטעות היחידה שלי שההקלטות לא נשמעות טוב. הטעות היחידה שלי שאני בורג קטן ולא חשוב, ומה חשבתי, שייפטרו מנהל שעובד חמש-עשרה שנה בחברה בגלל שהעזתי להגיד שהוא לא שומר על יחסי מרות ומנצל את המעמד שלו בלי בושה. למרות שהוא אמר לי שהוא יתן לי ללכת הביתה רק אם הוא יראה איך בגד הים החדש שקניתי נראה עליי, ושזה ״שנשך״ לי את השפתיים עד כדי קילוף שיהיה עדין יותר, ומה אני ״משחקת אותה נזירה״, ושנעים לו להסתכל עליי כי אני נראית טוב, ושאני מודעת בטח לאיך שאני נראית, והאם אני דומיננטית במיטה, ושביום שאני אעלה עליו הוא יגיד לי שאני צודקת, ובגללו הייתי עומדת מאחורי הקיר עם הגוף ומוציאה רק את הראש ומדברת איתו כדי שלא יסתכל לי על הגוף, ושהייתי הולכת עם החולצה בתוך המכנסיים והוצאתי אותה כי הרגשתי שהוא מסתכל לי על הטוסיק, ושהוא היה יוצא מהתא בשירותים כשהוא יודע שאני בחוץ ורוכס את המכנסיים שלו מולי, ושהוא סיפר לי על הסטייה שלו להכות נשים ולשלם להן 1,500 שקל לסאשן של 40 דקות ומה הוא עושה להן שם ואמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע, וקמתי והלכתי. אבל זאת אשמתי. כי אני בורג קטן במערכת גדולה, שצריך להשתיק כי אני מקלקלת את האידיליה, וההקלטות שלי לא מספיק ברורות. 

ואני צריכה כוח, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לשבת בקומה מינוס אחת ולעבוד, ולחייך, ולהיות נחמדה כאילו לא קרה לי כלום.