יום שישי, 9:00.
אני בתחנת האוטובוס בדרך לעבודה. נמצאת על הכביש שמחבר בין השכונה שלי לשכונה שלו.
המון ילדים מחופשים, ילדות בשמלות שמראות כמעט הכל. אוטובוסים, מכוניות, כל העולם זז ואני עומדת ומחכה.
ואז ראיתי זוג עיניים מסתכלות עליי.
עיניים שהמוח שלי שידר לי אינסטקטיבית, שמתי שאראה אותן שוב, אפנה את המבט. וזה מה שעשיתי. לאופק, לאוטובוס.
תוך כדי הכל נהיה איטי פתאום. ותוך כדי קולטת שאני מכירה את העיניים האלה, לא את הפנים, לא את השיער. אבל העיניים האלה..
הסתכלתי עליהם פעם כל כך הרבה, כשהיו פקוחות, עצומות, צוחקות, בוכות, רציניות, מתלבטות, חושבות, אוהבות, וכבר לא אוהבות.
פנים מול פנים, עיניים מול עיניים, ואחרי זה דרך הסקייפ.
נדב.
היי, אני. עכשיו. ראיתי. את. נדב. לא להסתכל. לא ראית. האוטובוס שלי צפר לו, והוא המשיך לנסוע, הפסיק לבלום.
לרגע הצטמררתי. ארבעה וחצי חודשים אני בורחת. לא הולכת למקומות שהוא יכול להיות שם. לא רוצה לדעת אם הוא הסתפר, או יש לו קוקו, אם הוא התגלח, אם הוא הולך עם ערימת תלתלים בלונדינים, מה הוא עושה, לאן הוא הולך איפה הוא עובד, לאן הוא יוצא, לאיזה בארים, לאיזה מסיבות. כל פיסת מידע אני מוחקת, כל מה שהיה לי שלו זרקתי, מסרתי. לא השארתי כלום. מהרגע שחזרתי הביתה, אספתי את הדברים שלו ונפטרתי מהם אחד אחרי שני. אני בורחת.
ואמרו לי, שברגע הכי לא צפוי הוא יהיה שם. הסתכלתי על מי שהייתה איתי בתחנה, והיא לא יכלה לעלות על דעתה שהרגע ראיתי את האקס המיתולוגי שלי. זה שהכי סמכתי עליו, זה שהכי הכאיב לי. התיישבתי. ושאלתי את עצמי 'איכפת לי? אני בסדר?' וזה היה כמו לעשות קעקוע. שמרגישים את המחט בפעם הראשונה, ומבינים שזה לא כזה כואב כמו שחשבת. לא איכפת לי. בכלל.
עליתי על האוטובוס. המשכתי את היום.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
