גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כואב לי לדעת שחברה שלי שכבה עם מישהו שדיי רציתי. הוא הכי טראבל מייקר, ואיפשהו אני סידרתי בינהם ודחפתי למהלך הזה. אבל זה מעצבן אותי. אני הכי מפרגנת. קצת קשה לי, כי כן קשה לי לדעת שחברה שלי עכשיו הולכת להכנס למיטה עם מישהו שבא לי עליו. ואני יודעת שזה יעבור לי עוד יומיים. אחרי שאני אשמע את כל הסיפורים על איך זה היה, וכמה יש לו, ומה היה ומה יהיה..האמת, שהוא קצת טמבל. חושב בעיקר על הבולבול שלו ובסדר שהוא חתיך, יופי. הוא לא היחיד בעולם. ובעיקר כל החוסר פירגון הממש ממש אמיתי הזה זה כי אור לא יצר קשר כל הסופ"ש,  ונכון שאנחנו רק סקס. אבל אוף. הוא לא חייב לי כלום, וכנראה מצא מישהי אחרת, ועכשיו המחשבה הזאת עוד יותר מגעילה אותי, שהוא זיין מישהי שהיא לא אני.

איפה הימים שהייתי משאירה את הלב שלי מחוץ לתמונה ולא היה אכפת לי מכלום?

ומעבר לזה, עוד מסיבה ועוד מסיבה, ואתם רק מסתכלים! עומדים ומסתכלים, לא ניגשים, לא מדברים. מסתכלים. מה איתכם? איפה הגבריות שלכם?

ואחרי זה שולחים לחברות שלי הודעה "איך קוראים לקטנה הזאת שהיתה איתך אתמול במסיבה?" הכי פתטי שלכם.

ואני מסדרת לכולן גברים כאילו הארסנל שלי מלא, כאילו אני לא מתה לקום עם מישהו בבוקר. ואני קול, הכי קול עם זה. "תתקשרי אליו" "תלכי אליו" "תדברי איתו" "נו כאילו מה זה סקס, יאללה כבר!". ומה איתי? איפה אני? למה לעצמי אני לא דואגת? אפילו כוח לגשת למישהו אין לי. אפילו שלרגע נתקעים המבטים, אני לא מאריכה מבט, כאילו אני לא מעוניינת. אין לי כוח למשחק הזה כבר. די. בת 24. מה ביקשתי? לקום עם מישהו בבוקר ולדעת שהוא אוהב אותי. מה כזה קשה?

אני חולה על זה. 

לקרוא ספר ולבכות, לבכות ולבכות ולבכות ואז להפסיק, ושוב לבכות. ולבכות. כאילו אני יודעת איך היא מרגישה שבעלה מת, בזה שהיתה לה אהבה ועכשיו כבר אין. 

כשאני מחליטה שבכיתי מספיק וכבר מאוחר, אני זורקת את כל הטישו על הרצפה, מכבה את האור בחדר, נכנסת מתחת לשמיכה, בוכה עוד קצת ונרדמת.

בבוקר אני אאסוף את הטישו, אזכר שבכיתי, אחשוב לרבע שניה שאני מטומטמת ואלך להכין לי קפה.

וכל היום אני אחשוב על זה שבא לי לחזור ולקרוא את הספר.

כי בא לי לבכות שוב.

יש לי בחילה, וסחרחורת קלה. אני בטוח לא בהריון. אכלתי היום, שתיתי מספיק מים. אולי בגלל שהרגע הורדתי כביסה מהמתלה והסתובבתי מתלה-שולחן-מתלה-שולחן.

או אולי בגלל שאני חושבת יותר מדי. 

חבר של נדב, סיפר לי שנדב נפרד מחברה שלו הפוסטמה, כי היא לא הראתה לו מספיק אהבה. התגובה הראשונית שלי לכך היתה, ׳כן. מה הוא חשב המטומטם הזה? שכולן יאהבו אותו כמוני?׳ והוספתי ש׳אם הוא לא היה מתנהג כמו אידיוט, אולי הייתי שוקלת לחזור אליו, אבל בגלל שהוא כן התנהג כמו אידיוט, אז אני לא אחזור אליו בחיים, ואני גם לא אדבר איתו בחיים. ומבחינתי הוא מהאנשים האלה שאיכזבו אותי כל כך, שגם בעוד 10 שנים אני לא אדבר איתם.׳

אני בטוחה שזה עבר הלאה. וטוב שכך. אבל מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו. ועל זה שחבר שלו סיפר לי איפה הוא עובד וזה די קרוב למקומות שאני נמצאת בהם, וזה לא גורם לי להרגיש שם עכשיו בנוח.

מעבר לזה, השתכרתי ממש ביום חמישי, ואז לוס (ההוא מהפוסט הקודם) בא אליי. דיברנו ונחשפתי. ׳כן, אני רואה את עצמי מתאהבת בך.׳ (צליל של תקליט חוזר להתחלה ונעצר) ובמקום זה קיבלתי ״רגע רגע רגע...״ אז כן, אני בחורה של להכיר להורים, אבל הוא לא מחפש כרגע משהו רציני. אבל אם הוא יחשוב על משהו רציני, הוא יחשוב עליי (תודה לך על זה באמת). ובאותו רגע נחתה עליי הארת שיכרות, שהיא רעה ממש. בכלל, שיכרות זה רע. והבנתי שזה נגמר. אני לא מתכוונת להמשיך עם זה, וגם אם זה ידרוש ממני להתנזר, אז זה מה שאעשה מעכשיו עד שאמצא את האחד שכן ירצה משהו רציני, כי יזיזות הורסת קארמה של אהבה.

ומאז אני לא מפסיקה לחשוב, מהבוקר עד הערב, וזה עושה לי בחילה.