גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אם פעם קודמת יצאתי עם מסקנות והארות מרחיקות לכת, עד היום בצהריים חשבתי שבאשפוז הזה, זה כבר לא יקרה לי. 

נתחיל באיך הגעתי לכאן. לפני שבועיים התחלתי לסבול מכאבים הולכים וחוזרים בקיבה. אמרתי לעצמי שבטח אכלתי סתם משהו שעושה לי קצת בלאגן. הצלחתי לתפקד עם זה יחסית סבבה עד שכבר הייתי צריכה להרים ידיים למעלה בשביל להצליח לנשום עמוק בלי שיכאב לי או למנוע מעצמי להתעטש כי כואב לי או לא לעשות סקס עם בובי כי אני לא מתפקדת ועד לא לישון בלילה ולמות מכאבים בקטע שהיה נראה לי שהנשמה שלי החליטה לעזוב את הגוף בעוד כמה שניות. כשזה הגיע למצב האחרון אמרתי נואש התקשרתי למוקד אחיות שאמרו לי שזה בטח סתם צרבת ושלחו אותי ואת בובי באמצע הלילה ללונדון מיניסטור לקנות קופסת סוכריות בצבעים פסיכודאלים של לייף וזה היה אמור לעזור לי. בלילה השני אמרו לי שזה אליקובקטרשקרכלשהופלורי ואנטיביוטיקה ועוד איזה כדור יסדרו לי את המצב, אחרי שגררתי את בובי שוב לסופר פארם באמצע הלילה לקנות את כדור הפלא שעזר כמו כוסות רוח למת, קמתי בבוקר והלכתי ישר לקופת החולים ואיך שנכנסתי וראיתי את המזכירה הראשית פרצתי בבכי כי לא האמנתי שכבר בוקר ואני במרפאה אחרי לילה של סיור לילי והתפתלות על הצד-גב-צד-בטן וחוזר חלילה וגם אז הרגשתי שלנשמה שלי קצת נמאס מהגוף הזה. מפה לשם, אחרי שביום רביעי לא הלכתי לעבודה כי הייתי מתה מעייפות וכאבים ועל משככי כאבים שלא ממש עזרו, ביום חמישי הלכתי לעבודה כמו גיבורה או יותר נכון אחרי טלפון מהבוסית שלי (שתמיד כשאני מתקשרת אליה אני מרגישה כאילו היא עדיין לא שמרה את המספר שלי בזכרון של הטלפון שלה) שאמרה לי חד משמעית שגם אני וגם אחיינית שלה נעדרות מהמשרד והיא מצפה שאגיע מחר כי האחיינית עם כאב של שן בינה. הלכתי ולקחתי משכך כאבים בערך כל 3 שעות בממוצע ובלילה של חמישי קמתי ב1:30 ואחרי 30 דקות של התפתחויות ועוד 40 דקות המתנה על הקו עם מוקד האחיות של הכללית אמרו לי שיש לי טופס 17 בבית חולים, ולגשת דחוף. הערתי את בובי המסכן שלי שפתח עין אדומה ועייפה הרים את עצמו בכוח ונגרר איתי לבית החולים. אחרי כמה בדיקות דם ושתן (שערכו באופן לא מפתיע למדינתנו 3 שעות!!!) החליטו שיש לי טה טה טה טםםםםם - דלקת בלבלב.

מה? כן. כל הסבב אחיות-אחים-רופאים-רופאות-אב הבית-השומר וכ׳ו קרץ לי ושאל אם אני מרבה לשתות אלכוהול והם נתקלו בתשובה של ״מעל לשנה כבר לא, חוץ מציי׳סר פידג׳ פעם ב״....רביעי במזג וגם זה כבר לא קבוע מאז שעזבתי את העיר. את זה השארתי מחוץ לתשובה אבל איתכם אני חולקת. הוחלט לאשפז ולדחוף לי אקמול וכל מיני שקיות קטנות וגדולות של נוזלים לוריד ושאסור לי לאכול ולשתות. ובכן, מחמישי עד היום בבוקר לא הורשיתי להכניס כלום לפה, עשו לי יום כיפור. מוקדם. מדיי. ובעל כורחי. 

והגענו להיום בצהריים. אבל לפני זה, הכניסו אותי לחדר עם שתי בנות - חולת קרוהן, מפיקה, נראית בסביבות ה40 וחולת קוליטיס בת 67 בעברה מחתימה נשים מסוממות מאפידורל על לקיחת הדם הטבורי שלהן לטובת תרומת מח עצם. הן ממש נחמדות, באמת. נשים אמיתיות, נורמליות ושפויות ששאלו אותי כל בוקר מה שלומי עוד לפני שהצלחתי להוציא צליל מהפה ובכלל להישמע והחזירו לי חיוך מבין. הגברת בת 67, הודיעו לה שיש לה גידול סרטני והיא אישה כזאת חזקה וחיובית של שיאצו וצמחי מרפא וכל הדברים ההוליסטיים האלה שעושים לה טוב. היא קיבלה את הבשורה ולא הייתה בהלם כה גדול ולא שמעתי אותה מקטרת פעם אחת אפילו על מה שמצאו לה ורק אומרת שהיא תעבור ניתוח ויהיו כמה חודשים קשים אבל הכל יהיה בסדר והיא תצא מזה ושלושה ימים היא הייתה הכי חיובית שיש. היום בבוקר נכנסה רופאה בכירה של המחלקה שאמרה לה שהתבלבלו. יש לה פוליפ אבל הוא לא סרטני הם טעו בבדיקה והיא תעבור רק ניתוחון קטן להסיר אותו וזהו. אפשר עד מחר להתעצבן על הקלות הדעת שהם מבשרים לבן אדם כזאת בשורה קשה. אבל קארמה מוכיחה את עצמה כל הזמן מחדש! היא הייתה כל כך אופטימית, שהאופטימיות שלה הביאה אותה לזה שאין לה סרטן. ופתאום ההארה - חייבים להיות אופטימים. וברגע שחשבתי על זה הסטתי את עיניי למתקן המצוין הזה של השקיות עם הנוזלים שאני גוררת איתי כל היום וראיתי שכתוב עליו ״מיון יולדות״ וחשבתי שאולי, הלוואי, זה מעיד על התחנה ההבאה שלי בבתי חולים.

את האמת, כתוב ״מיון יורדות״ כי הצ׳ופצ׳יק של הלמד נמחק, אבל אני עדיין מאמינה בזה. אופטימיות ובריאות לכולם 3>