כותרת עצומה שראיתי בוואינט,
ומשכה אותי להיכנס. נחזור להתחלה:
"אל תהיי כמו דודה מלכה!"
אמרה לי יוליה כשישבנו בבאר, אחרי שאמרתי לה שאני לא רודפת אחרי אף גבר. "מי
זאת דודה מלכה?" "את לא זוכרת אותה? מהבלוג. היא הייתה רווקה בת 40 תל
אביבית, הייתה לה כתיבה מושלמת אבל היא כל הזמן כתבה על כמה גברים אידיוטים כי
הניסיון שלה איתם היה נוראי עד שהיא בחרה להתרחק בשביל לא להיפגע". טוב, בעוונותיי(?)
אין לי מושג מי זאת.
אני עדיין לא בת 40, אבל
רווקה אני כן. גם תל אביבית. ואני יכולה להגיד שמעצבנות אותי כל הנשים האלה שיש
להן חבר שאומרות לי בחצי קנאה "איזה כיף לך! את רווקה תל אביבית!" לא,
כלבה, איזה כיף לך, יש לך זיון קבוע שעל הדרך גם אוהב אותך. אם אני אגיד שזה לא קצת כיף להיות רווקה תל אביבית, אני אשקר. כי
זה כיף. אבל לא טירוף. בואו נודה באמת. רווקות תל אביביות הולכות לישון לבד. בקשר
ל"לישון לבד", ציינתי כבר שיש לי כרית אחת כי את השנייה העפתי מזמן
מהסיבה הפשוטה שאני לא צריכה אותה. ובסופ"ש ג'ו נשאר לישון, ובכנות, הייתי
מתה שהוא יעוף. יאללה עשית את העבודה שלך, קח מונית או משהו ולך. תודה. אבל הוא
נשאר לישון. וחיבק אותי בלילה. ונזכרתי עד כמה קשה לי לישון עם מישהו בלילה
הראשון. ובעשר בבוקר הוא העיר אותי שהוא צריך ללכת, וברגע שהוא התעופף לי מהבית
צנחתי על המיטה, חיבקתי את הכרית עם הידיים, את השמיכה עם הרגליים וניסיתי להמשיך
לישון. אבל על מי אני עובדת לעזאזל. קמתי, הכנתי קפה והלכתי לעשות שופינג בסנטר.
נשים נמשכות לבלתי מושג. ומה
זה בדיוק הבלתי מושג הזה? הכוונה היא לא חתיך על שלא ישים עליהן, אלא להוא שלא
יספר על עצמו יותר מדיי. וכך גם גברים דרך אגב. אני בכל אופן לא עושה את זה בכדי
להיות מסתורית, פשוט לא נראה לי לעניין לפרוס את כל האג'נדה שלי ואת חיי בפני מישהו
שפגשתי לפני חמש דקות. גברים צריכים להתרגל לדברים חדשים לאט. אולי גם נשים, אבל
בעיקר גברים. זאת התיאוריה שלי. לתפוס מישהו ולספר לו על המשפחה שלי, על החיים
שלי, על השאיפות שלי בדייט ראשון, שני ואפילו שלישי נתפש אצלי כחפירה אמתית. גם ההפך, אני לא רוצה לדעת ישר הכל. מה
שאני רוצה לדעת בהתחלה אני מוצאת דרך לדעת, אבל כל השאר לא מעניין אותי בדייטים
הראשונים. אז על מה מדברים? בסדר נו, אפשר לדחוף פה ושם כמה מילים על אג'נדה. אבל
לא לחפור. מידתיות זה העניין.
אני יכולה להגיד שאני יוצאת
קודם כל מנקודת הנחה שכל הגברים חרא. וזה עושה את כל הכל ממש קל. כי אם הוא יוצא
חרא, לא נפלתי. צפוי. נקסט. ואם הוא מתחיל להגיע לנקודת ה'ישמצבשהואלאכזהחרא', אני
מתחילה להיפתח. כן, אימצתי את שיטת החומות, המחסומים, שלטי האזהרה והתמרורים. וכן,
אני יכולה להגיד שיש מצב שאני לא מחפשת ומחכה שהוא ימצא אותי, גם כי אני יודעת
שבסוף הוא ימצא אותי וגם כי אני מראש דוחה את הדבר הזה שנקרא מערכת יחסים, כי אני
עלולה להיפגע. ויוליה אמרה לי שאלו החיים, וכולם נפגעים בשלב כזה או אחר ואסור שזה
מה שימנע ממני להכיר. שזה נכון. אבל אני נותנת לעצמי עד גיל 30, שזה עוד שלוש
שנים, להיות פאסיבית ולתת צ'אנס לגורל שישלח לי את הנסיך על הסוס הלבן, שאני לא
מאמינה בו בכלל, אבל נניח. ואחרי גיל 30 אני אתחיל להפגין ברחובות ואלך עם שלטים.
סתם. אני אתחבר לאיזה אתר היכרויות. והמשך התוכנית היא שאם עד גיל 40 אני אשאר
רווקה, אני מתחתנת עם הגיי פרינד שלי. או לפחות עושה לו ילד. הוא מסכים. גם אמא
שלו. וגם ההורים שלי. והילד יהיה חתיך בטוח. כי יש כזה קטע לגייז, להיות חתיכים
אפילו יותר מסטרייטים. והגיי פרינד שלי חתיך.
נחזור שוב ל"בלתי מושג". מצד שני, גבר
שיותר מדיי יסתיר ויעלם - בשלב מסוים זה כבר לא נוח כל העניין הזה, ובטח שלא מושך,
ומעייף. מעייף. המשחק מעייף. אני פשוט יודעת, לפחות על עצמי. שברגע שאני אמצא את
מה שאני מחפשת כל החומות ירדו, כל מחסומים, שלטי האזהרה והתמרורים ייעלמו כלא היו.
ואני אהפוך מגוש חמאה שיצא מהמקרר, לגוש חמאה שנשכחה על שולחן במסעדה בחוף פרישמן
באוגוסט. המדע לא עובד עליי, בקיצור.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
