גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

קמתי בבוקר, ולא היה לי חשק. כמו בקרים אחרים כבר הרבה זמן, לא בא לי לקום. ואני מריצה בראש את המחשבה שאולי כדאי שאשאר במיטה היום. בסוף אני קמה ושותה את הכוס הקפה של הבוקר שמסדרת לי את הראש, מתארגנת ועולה על האוטובוס. היום קמתי, וידעתי מה סדר היום שלי, קמתי ולא היה חלב במקרר והתעצבנתי, התלבשתי, והלכתי לעבודה ושם קניתי קפה. ובאוטובוס התחלתי לבכות. אני יושבת באוטובוס וכואב לי. כואב לי כי המקרה שקרה עם הבוס שלי לשעבר לא עוזב אותי. אני לא יכולה להתגבר על זה עדיין, ואני שוקלת ברצינות ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב. אף פעם לא הוטרדתי מינית. אף פעם לא הרגשתי רק גוף. אף פעם לא התעללו בי נפשית ככה. 

הרחיקו אותי למחלקה אחרת, וזהו. וחוקרים. ואני יושבת בעבודה עם הקפה הקנוי שלי, ומתחילה לדמוע שוב, והמנהל החדש קורא לי למשרד שלו, אני מתיישבת שם איתו ועם עוד מנהלת והם מציעים לי עוד תפקיד. טוב יותר. ואני אומרת בחיוך שאשמח, קוראת למנהלת לשיחה קצרה בחוץ, הולכת לשירותים ולוקחת קצת נייר טואלט, יוצאת איתה החוצה ובוכה. סיפרתי לה לפני כמה ימים מה היה, והיא ניסתה להרגיע אותי. ויש ימים שאני שוכחת מזה, יש ימים שהעבודה זורמת והכל סבבה. ויש ימים שמישהו שואל מה קורה עם זה או מה קורה בכלל, ואני חושבת על זה ונופלת לדאון. 

באמצע העבודה חטפתי כאב ראש מהלחץ והבכי, רציתי ללכת הביתה, אבל איכשהו נשארתי, משם נסעתי ללימודים, חזרתי ויצאתי לדייט ספונטאני.

אז הוא. יש לו שם מיוחד. אלכסנדר. והוא יהודי ישראלי מבטן ולידה, מושבניק. וחוץ מזה, שום דבר שמצאתי לנכון לרצות. או לראות בו פוטנציאל. הוא נראה טוב, אבל לא כמו שאני אוהבת. הוא רזה-רזה. גי׳נגי-כתום-חלודה. אין לי בעיה עם ג'ינג'ים. אבל כשהם חלודים אז כן. מטר שבעים וחמש כזה. לא לוחם במיל׳, לא כל כך יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. בן 27. לא גר בתל אביב. חושב על חופשה של חודשיים איפשהו ובחמש פעמים שהוא אמר את זה הוא גם ביטל את זה. לא מצא כיוון, אבל גם לא סטלן מת. ניסה לנשק אותי ולא זרם לי כזה אז יצא משהו מעפן באמצע. אני לא נמשכת אליו והוא מזכיר לי את פיטו, הידיד שלי. מצד שני, לא בא לי לפסול. נזרום.

עדיין כואב לי הראש.